בנק אגוד לישראל בע"מ נ' טופדיאם (2005) בע"מ

בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו

תא"ק 9787-08-12

תיק חיצוני:

 

בפני:                                               הרשמת – כב' השופטת אביגיל כהן

התובע – המשיב                            בנק אגוד לישראל בע"מ

                                                     ע"י אורי גאון ועו"ד ענבר לוינבוק     

 

-נגד-

 

נתבעים – המבקשים                          1. טופדיאם (2005) בע"מ

                                                      2. ישי טופל

                                                      3. רן וינשטין

                                                      ע"י עו"ד אמיר אלטשולר ועו"ד סטיב גרוס

 

החלטה

1. המבקשים – הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחלופין, בקשת רשות להתגונן.

2. עסקינן בתביעה בסדר דין מקוצר אשר הוגשה ביום 6/8/12 נגד הנתבעים על ידי בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") על סך 810,594.99 דולר + 71,454.13 ₪ ובסה"כ 3,289,516 ₪.

3.הנתבעת 1 (להלן: "טופדיאם") היא חברה העוסקת בענף היהלומים והתביעה היא בגין יתרת חוב בחשבונותיה בסניף רמת גן של הבנק.

לכתב התביעה צורפו הסכם תנאי אשראי כללים למימון עסקי יהלומים, בקשה לפתיחת חשבון בתנאי אשראי כללים, הסכם תנאי ניהול חשבונות אשראי במט"ח ובמט"י והסכם תנאים כללים לניהול פקדונות וחסכונות, עליהם חתמה טופדיאם ביום 2/5/05.

כמו כן בקשה לפתיחת חשבון והסכם תנאי אשראי כללים עליהם חתמה טופדיאם ביום 24/2/08.

4. בכתב התביעה נטען, כי יתרות החובה נכון ליום 2/8/12 היו כדלקמן:

בחשבון חנ"י מס' 378702/37 סך 830,667.94 ארה"ב.

בחשבון שקלי מס' 93788/63 סך 34,385.59 ₪.

בחשבון חנ"י מס' 378703/35 סך 12,445.39 דולר.

בחשבון שקלי מס' 93789/61 סך 35,407.67 ₪.

בחשבון חנ"י מס' 378700/41 סך 14,725.77 דולר

בחשבון שקלי מס' 93787/65 סך 393.81 ₪.

הריביות חושבו עד ליום 30/6/12 בלבד.

5. ב"כ הבנק הפנו לסעיפים הרלוונטיים בהסכמים שנחתמו בין הבנק וטופדיאם מהם עולה, כי הבנק קובע מידי פעם ופעם את גובה האשראי והוא רשאי בכל עת להקטינו או להפסיקו. (סעיף 2 (א) להסכם נספח ב/1 לכתב התביעה, סעיף 4 (א) לפרק ג' להסכם תנאי אשראי כללים נספח ב/2 לכתב התביעה).

כמו כן מפנה לסעיף 4 (א) לפרק ב' להסכם תנאי אשראי כלליים – נספח ג' לכתב התביעה ממנו עולה, כי כל סכום שלא ישולם לבנק במועד ישא ריבית מירבית וריבית חריגה.

נטען, כי החוב של טופדיאם כלפי הבנק הסתכם בסכום התביעה והנתבעים 2 ו-3 חתמו ביום 2/5/05 על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לחובות טופדיאם ולפיכך, נדרשים הם לשלם את סכום התביעה.

בכתב התביעה צוין, כי לאחר שהטיפול בחשבונות טופדיאם הועבר למערך אשראיים מיוחדים של הבנק, נדרשו הנתבעים שוב ושוב לסלק את חובם ואף ניתנו להם ארכות להסדרת החוב.

הם התחייבו גם באמצעות בא כוחם, כי עד ליום 30/6/12 הם יפחיתו את החוב לסכום שלא יעלה על 250,000 דולר (בין היתר באמצעות מכירה של יהלומים המשועבדים לטובת הבנק באמצעות נאמן) והתחייבו לפרוע את אותו סכום של 250,000 דולר במזומן או בפריסה של חודשים בודדים.

בסופו של יום, למעט הקטנת הסכום באמצעות מימוש בטחונות קיימים, לא נפרעו החובות בהתאם להתחייבויותיהם כלפי הבנק ועל פי המתווה שהציעו באמצעות בא כוחם.

צוין בכתב התביעה (סעיף 36), כי הסכום הנתבע הוא הסכום שנותר לאחר שכבר הוזרמו לחשבונות טופדיאם הסכומים בגין מימוש בטחונות, לרבות תמורות בודדות של ייצואים שהתקבלו מצד ג' על חשבון החוב.

6. תמצית טענות הנתבעים:

ביחס לסילוק התביעה על הסף:

א) הנתבעים טוענים, כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל היעדר עילה סבירה להגשת תביעה.

לטענתם, טופדיאם עמדה ועומדת בכלל הסכמיה עם הבנק. מעולם לא הסכימה לשנות את מסגרת האשראי שעמדה על סך 3,500,000 דולר נכון לחודש ינואר 2012.

היא הסתמכה על מסגרת אשראי זו. לא חרגה ממנה. הבנק החליט לפתע באופן חד צדדי וללא סיבה ובניגוד להוראות כל דין ונוהל להקטין באופן חד צדדי את מסגרות האשראי וזאת למרות שהנתבעים לא הפרו כל הסכם מול הבנק.

ב) השתק שיפוטי – העובדה שהבנק "שקט על שמריו" במשך תקופה ארוכה, מעיד על כך שהוא הסכים הלכה למעשה לניהול הפעילות השוטפת של טופדיאם והוא מושתק מלטעון טענות כנגד הסכמתו זו.

ג) הנתבעים טוענים, כי יש לסלק את התביעה על הסף גם מהטעם ולפיו התובענה קטרנית וטורדנית וכי נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט.

באשר לבקשת רשות להתגונן :

ד) הנתבעים טענו, כי הבנק העניק לטופדיאם מסגרת אשראי מוסכמת והיא עמדה במסגרת אשראי זו ולא חרגה ממנה.

פעילותה התנהלה על מי מנוחות. האשראי עמד בחשבון אחד על סך של 3.5 מיליון דולר ובשני על סך של 250,000 דולר.

היו לה בטחונות טובים – פקדון דולרי בסך 520,000 דולר. סחורות בסכום העולה על 500,000 דולר שהופקדו בבנק. משרד שהוערך על ידי הבנק בכ- 114,000 דולר, שיקים דחויים של לקוחות, ולפתע בחודש פברואר 2012 הבנק ביקש מטופדיאם לצמצם את מסגרת האשראי ולהעמידה על סך של 3,000,000 דולר.

טופדיאם התנגדה לכך והחלה הידברות והמבקשים נעתרו לבקשת מנהל הסניף והסכימו לצמצם את מסגרת האשראי ל- 3,000,000 דולר וכך עשו. אלא שהבנק ראה כי טוב ודרש להמשיך ולצמצם את מסגרת האשראי. כשסרבו, איים עליהם שיפעל להחזרת שיקים והוא אכן החל להחזיר שיקים ולפנות ללקוחות בחו"ל ישירות.

ה) המבקשים טענו, כי בשל הלחץ שהפעיל עליהם הבנק והשמועות שהחלו להתפשט בענייניו בקרב אנשי תעשיית היהלומים , הם נכנסו לסחרור כלכלי. ביקשו לסיים באופן מכובד את ההתקשרות עם הבנק ולפתוח חשבון בנק אחר.

הם פנו לבנק המזרחי, אשר הסכים להעמיד להם אשראי אך בחלוף כשבוע, נציגי בנק המזרחי אמרו להם, כי לא יתנו להם מסגרת אשראי כיוון שנציגי בנק איגוד "סיפרו" להם כי טופדיאם מצויה בבעיה כספית והלכה למעשה "נזרקה" מבנק איגוד.

הבנק בהתנהלותו גרם להם לנזקים.

ו)המבקשים טוענים, כי למרות שאין זה ראוי לחשוף ההצעות שהוצעו במסגרת משא ומתן, הרי משצירף הבנק את מכתב בא כוחו שהתייחס להצעות שהועלו במסגרת מו"מ, הם

מבקשים להבהיר, כי במסגרת המשא ומתן הוסכם כי עד לחודש יוני – יולי 2012 יתרת החוב תעמוד על סך 350,000 דולר ולא על סך 250,000 דולר כפי שטען הבנק באופן מטעה ובחוסר תום לב.

המבקשים טענו, כי הבנק הגיש תביעה על סך 810,000 דולר שעה שהוא מחזיק בסחורות של המבקשת אשר שוות לפחות 500,000 דולר. כאשר מפחיתים את שווי היהלומים הללו, עומד החוב המוכחש על סכום מקסימלי של 310,000 דולר.

סכום המראה על כך שהם עמדו גם במסגרת שהוצעה במסגרת המשא ומתן.

ז) המבקשים טענו, כי הריבית שבה חויבו, אינה הריבית המוסכמת.

7. אציין, כי בקשת המבקשים הוגשה עוד ביום 9/10/12 והדיון נקבע ליום 30/12/12.

ביום 27/12/12 – יום חמישי אחר הצהרים, כאשר הדיון קבוע ליום ראשון בבוקר, הוגשה בקשה על ידי המבקשים לצרף "חוות דעת מומחה ראשונית".

הם טענו, כי למרות שבטענות שהעלו בבקשת הרשות להתגונן, יש משום הגנה מלאה מפני התביעה, הם מבקשים להמציא חוות דעת של מומחה כלכלן על מנת שלבית משפט תהיה אינדיקציה מספרית לנזקים שנגרמו להם כפועל יוצא ממעשי ו/או מחדלי הבנק.

הם לא טענו, כי הבנק סירב למסור להם למסור מסמך זה או אחר ולכן מוגשת הבקשה באיחור ניכר ובמועד כה סמוך לדיון, אלא ציינו, כי רק לאחרונה הם הצליחו לאתר את כלל המסמכים.

מטבע הדברים, לא ניתן לקבל חוות דעת "ראשונית" שכזו, אשר מוגשת ביום חמישי אחה"צ כאשר דיון קבוע ליום ראשון ב- 08:30. (למען הסדר הטוב אציין, כי לא הוגשה בקשה לדחיית הדיון, וטוב שכך).

8. אחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות להתגונן באשר לחלק מצומצם מטענות ההגנה וזאת כפי שיפורט:

א)  באשר לבקשה לסילוק על הסף:

דין הבקשה להידחות מכל וכל.

עפ"י תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בימ"ש לדחות תובענה על הסף או למחוק תובענה על הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.

כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת " לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת".

וראה לענין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי  פ"ד יא' 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח' פד"י נד (4) 464, 478.

מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לענין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פ"ד ל"ו (2) 151, 155 - 156.

סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לענין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח' , פ"ד מ"א (1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה פ"ד מו (1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה (4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד (2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב -יפו, פ"ד מ(2) 668).

לא ניתן לקבל את הטענה ולפיה הבנק לא יוכל לקבל הסעד שביקש, אם יוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה. 

הבנק תובע את הנתבעים מכוח הסכמים חתומים בין הצדדים וכתב ערבות.

ההסכמים, כלשונם, מאפשרים לבנק לשנות את גובה האשראי גם מבלי שהלקוח יסכים לשינוי גובה האשראי.

לפיכך, משנשענת התביעה על מערכת הסכמית, לא ניתן לומר כי יש לדחותה על הסף בהיעדר עילה.

לכל היותר, טענות הנתבעים הן טענות הגנה לגופו של עניין מפני התביעה.

הנתבעים טוענים, כי הבנק לא פעל בהתאם לחובתו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א – 1981, מכוח חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 וכי הבנק עשה עושר ולא במשפט כלפיהם.

אך אלו הן טענות הגנה, ובוודאי שלא טענות שבגינן מסלקים תביעה על הסף.

אין גם ממש בטענת השיהוי או בטענת השתק שיפוטי, כעילה לסילוק התביעה על הסף.

הנתבעים עצמם מציינים, כי החשבון התנהל ללא בעיה עד חודש פברואר 2012.

מאז ועד שהוציא הבנק מכתב דרישה ביום 8/4/12 התנהל דין ודברים בין הצדדים גם באמצעות בא כוחם. ב"כ הבנק טען בכתב התביעה, כי הוצע על ידי הנתבעים מתווה ולפיו עד ליום 30/6/12 יפחיתו הנתבעים את החוב לסכום שלא יעלה על 250,000 דולר.

הנתבעים בבקשת הרשות להתגונן טוענים, כי במסגרת הדין והדברים החוב (המוכחש) היה צריך להיות מוקטן עד אותו מועד לסך של 350,000 דולר. (ראה סעיפים 90 – 91 לבקשה), אך בין כך ובין כך, מדובר בדין ודברים שהתקיים בין הצדדים.

נשלח מכתב לב"כ הבנק מב"כ הנתבעים ביום 31/7/12 והתביעה הוגשה ימים ספורים לאחר מכן.

התנהלות זו לא מעידה על שיהוי ולא על השתק. בוודאי שאין בהתנהלות זו משום סיבה לסילוק התביעה על הסף.

10.  באשר לבקשת הרשות להתגונן:

א) בית משפט יסרב ליתן רשות להתגונן רק כאשר ברור על פניו, ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו.

בית משפט הבוחן את בקשת הרשות להתגונן צריך לצאת מנקודת הנחה ולפיה האמור בתצהיר התומך בבקשה הוא בבחינת אמת, כל עוד לא הסתבר כי מדובר בהגנת בדים.

בשלב המקדמי של בקשת רשות להתגונן לא בוחנים את אמינות עדותו של המצהיר (וראה לעניין זה: ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ) ואף ניתן לטעון טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.

רק אם מתברר, לאחר חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים" כלומר, משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא נותנים רשות להתגונן.

יפים לעניין זה גם הדברים שנכתבו בע"א 518/87 פטלז'אן בנק איגוד לישראל בע"מ .

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט).

הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.

ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש. (ר' למשל: 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל נ' בנק לאומי, פ"ד מא (1) 752, ע"א 105/89 קו אופ אבן יהודה נגד בנק הפועלים, פ"ד מה (3) 585, רע"א 39/86 גליק נ' גליק פ"ד מ (1) 51".

ב) המבקש 2 מר ישי טופל נחקר על תצהירו.

בסעיף 72 לתצהירו טען:

"בפועל, תביעת הבנק ע"ס של 810,000 $ ארה"ב, בו בזמן שהוא מחזיק עדיין בסחורות של המבקשת 1 ששוויין לכל לפחות הינו כ- 500,000 $ ארה"ב, מצביעה על כך שאנו עמדנו

במלוא התחייבויותינו, שכן הפחתת שווי היהלומים מעמידה את החוב הנטען הנתבע (מוכחש לגופו) במקסימום שלו על סך של 310,000 $ ארה"ב. (מובהר, למען הסר הספק כי במידה והבנק יאפשר למבקשת 1 למכור את הסחורות האמורות במסגרת העסקים הרגילה שלה כפי שהוא התחייב בפועל אזי נטען למקסם את מחיר התמורה שהתקבל מסחורות אלה)".

המבקש ביקש להראות, כי הבנק עדיין מחזיק בסחורות אשר שוות לפחות 500,000 דולר ועל כן יתרת החוב שהבנק יכול לטעון לה היא לא יותר מ- 310,000 דולר. וכיוון שעל פי טענת המבקשים, על פי הסיכום, הם היו אמורים לצמצם יתרת החובה לסך 350,000 דולר, אזי הם עמדו בתנאי אותו סיכום אלא שאין זה נכון לאמר, שביום הגשת התביעה היתה בבנק אותה כמות יהלומים שהוערכה ע"י המבקשים בשווי של "לפחות 500,000 דולר".

כאשר נשאל, אם על פי עמדתו היתה צריכה להיות בסוף חודש יוני תחילת יולי 2012 יתרת חוב שלא עולה על 350,000 דולר, וזאת לאחר שיפחיתו את שווי אותם יהלומים בסך 500,000 דולר, השיב בחיוב. (עמ' 2 שורות 14 – 16 לפרוטוקול).

אין חולק על כך, שהנתון המספרי שבו נוקב המבקש הוא אינו נכון למועד הגשת תצהירו – 9/10/12.

מר טופל אישר, כי הבנק החל לשחרר יהלומים "במנות" למר שניצר שהיה נאמן כלפי הבנק על מנת שימכור את היהלומים והתמורה תיכנס לחשבון טופדיאם, סמוך לאחר מכתבו של ב"כ הנתבעים לבנק מיום 30/4/12.

הוא אישר, כי חלק מאותם יהלומים כבר נמכרו והתמורה שלהם הוזרמה לחשבון טופדיאם בבנק בתחילת אוגוסט.

כמו כן אישר, כי במועד כתיבת תצהירו, אותה כמות יהלומים שבידי הבנק היא לא זו שהיתה שווה לשיטת המבקשים חצי מיליון דולר.

כך למשל צורפו על ידי ב"כ הבנק המסמכים מש/1, מש/2, מש/3 ו- מש/5 מהם ניתן ללמוד על כך שחלק מהיהלומים נמכרו ותמורתם נכנסה לחשבון עוד לפני הגשת התביעה. (ראה עמ' 5 שורות 1 - 5 לפרוטוקול).

לאחר שעומת מר טופל עם המסמכים ועם העובדה שבפועל אותה סחורה אשר הוערכה על ידי המבקשים בסכום של לפחות 500,000 דולר, כבר לא נמצאת במלואה בבנק, לכל הדעות, וכי התמורה של הסחורה שנמכרה, נכנסה לחשבון, ולפחות רוב תמורת המכר נכנסה לחשבון עוד לפני שהוגשה התביעה, טען העד, כי למעשה, שווי היהלומים הוא הרבה יותר מ- 500,000 דולר אך לא חלק על כך שלא צירף מסמכים מהם נוכל ללמוד על שוויים של אותם יהלומים, וטענתו היא טענה בעלמא.

הוא גם לא חלק על כך, שכשהבנק העריך את שווי היהלומים ברוטו, דובר על הערכה של כ- 340,000 דולר בלבד. (ראה עמ' 5 שורות 17 – 19 לפרוטוקול).

ג) ב"כ הבנק טוען, כי אין ליתן למבקשים רשות להתגונן ממספר נימוקים עיקריים:

1) כאשר נתבעים טוענים, כי נגרם להם נזק על ידי הבנק, הם צריכים לפרט מה הוא סכום הנזק.

במקרה דנן, לא פורט סכום הנזק וגם לא נטענה כלל טענת קיזוז.

2) הנתבעים טוענים, כי הבנק ביטל את מסגרת האשראי באופן חד צדדי, שלא כדין אך לא טוענים ולא מראים, מה היתה צריכה להיות המסגרת הנכונה.

3) לנתבעים אין טענת הגנה ביחס לחובם כלפי הבנק ורצונם להגיש תביעה נגד הבנק אין בה משום עילה למתן רשות להתגונן.      

ד)  לאחר שבחנתי היטב את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות להתגונן ביחס לטענה אחת בלבד:

הנתבעים טוענים, כי הם עמדו במסגרת האשראי המוסכמת וכי לא אירע כל אירוע חריג בתחילת שנת 2012 אשר בעקבותיו הבנק היה רשאי לשנות את מסגרת האשראי באופן מיידי וחד צדדי.

לפיכך, הבנק כלל לא היה רשאי בהתאם להוראות כל דין, לרבות חובתו לקיים הסכמים בדרך מקובלת ובתום לב; להפחית את מסגרת האשראי באופן כה רדיקלי ומיידי.

טענתם זו לא נסתרה בשלב זה.

הנתבעים צרפו כנספח 1 לתצהיר "הודעת שינוי בתנאי אשראי" מיום 25/1/12. ממסמך זה עולה, כי נכון ליום 25/1/12 היתה מסגרת האשראי הכוללת המאושרת ע"י הבנק בסכום של 3,750,000 דולר.

טופדיאם לא חרגה ממסגרת אשראי זו, אלא הבנק (משיקולים שלא פורטו בתביעה) ביקש לעשות שימוש בזכותו החוזית – ההסכמית ולהפחית את מסגרת האשראי.

הנתבעים טענו, כי לא היתה סיבה להפחית את מסגרת האשראי (שינוי אשר לטענתם נבע מחשש כללי של הבנק בנוגע למצבו הפיננסי של ענף היהלומים, ללא קשר לטופדיאם ולעומדים בראשה – כעולה מסעיף 6 לתצהירו של מר טופל, אשר לא נסתר בחקירה הנגדית).

כאשר נשאל מר טופל: "האם זה נכון שבתחילת 2012 היו מימוני ייצוא פתוחים בבנק שלא נפרעו בזמן שהיו צריכים להיפרע. אני מדבר איתך על מעל מיליון דולר. האם זה נכון". השיב: "לא. הכל היה ייצואים ולא עברו את הזמן. נכון לחודש פברואר זה לא היה המצב. כל הזמן שולמו תמורות הייצוא ואני בטוח בזה". (מתוך עמ' 6 שורות 27 – 30 לפרוטוקול).

כלומר – לא נסתרה טענת הנתבעים לפיה לא אירע כל אירוע חריג בהתנהלותם אשר הצדיק שינוי מסגרת אשראי באופן מיידי וחד צדדי.

גם כשקיימת זכות חוזית להפחית מסגרות אשראי שאושרו, יש לעשות שימוש בזכות זו בדרך מקובלת ובתום לב, ויפה לענין זה הפסיקה שציין ב"כ הנתבעים בבקשתו (סעיפים 131 – 141).

הנתבעים אישרו, כי הם הסכימו (בלית ברירה) להפחתת מסגרת האשראי ל- 3,000,000 דולר, וכי נוהל דין ודברים בנוגע לצמצום נוסף של האשראי, אך טענתם ולפיה לא התקיימו נסיבות המצדיקות הפחתת מסגרת ריבית לסכום של 250,000 דולר בלבד (כעולה ממכתב דרישה של ב"כ הבנק לב"כ המבקשים מיום 31/7/12 – נספח ח' לכתב התביעה) וכי הפחתה חד צדדית שכזו, נוגדת את חובת הבנק להתנהל בתום לב ובזהירות, נותרה טענת הגנה אפשרית.

אם טענת הגנה זו תוכח, תהיה לכך השלכה ישירה בנוגע לגובה הריבית החריגה שיש לגבות מהנתבעים.

בנסיבות אלו, יש ליתן רשות להתגונן לגבי טענה זו.

ה)  באשר לטענת הנתבעים ולפיה נגרם להם נזק עצום ע"י הבנק:

אין ליתן רשות להתגונן בעניין זה.

הנתבעים טענו, כי נגרמו להם נזקים מבלי שכימתו אותם כלל.

בגין נזקים לא ידועים אלו, הם רשאים כמובן להגיש תביעה עצמאית נגד הבנק, אך עצם הרצון להגיש תביעה נגד בנק אין בו משום עילה למתן רשות להתגונן.

לא ניתן אף לראות בטענות אלו כטענות קיזוז, שכן המילה "קיזוז" או "טענת קיזוז" לא נטענה כלל ע"י הנתבעים.

יש לזכור, כי גם כאשר מעלים טענת קיזוז, יש צורך לפרט את הנזק כדרך שמפרטים חוב או נזק בעת ניסוח כתב תביעה. (ראה לעניין זה ספרו של כב' השופט גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה עשירית בעמ' 417 – 418 ופסקי הדין המאוזכרים שם).

מלבד טענה כללית ולפיה הבנק גרם לנזקים, לא ניתן לדעת, מה הוא סכום הנזק ומה הם רכיביו.

טענות הנתבעים תוכלנה להתברר בתביעה עצמאית שיגישו נגד הבנק, אם ימצאו לנכון להגיש תביעה כזו, אך אין בטענות כאמור, משום עילה למתן רשות להתגונן.

ו) אין גם מקום ליתן רשות להתגונן באשר לטענה ולפיה לא ניתן היה להגיש תביעה על סך 810,000 דולר במועד בו הוגשה, כיוון שבאותו מועד היו בידי הבנק יהלומים בשווי של "לפחות כ- 500,000 דולר" (ראה סעיף 92 לבקשה), ואם מפחיתים שווי זה, יתרת החוב היא בסך של 310,000 דולר, שעה שבהליכי המו"מ הוצע כי ביוני – יולי 2012 תעמוד יתרת החוב על סך 350,000 דולר.

כפי שהבהרתי בסעיף 10 ב' להחלטה זו, הטענה נסתרה בחקירה הנגדית ואין לקבל את הטענה העובדתית ולפיה במועד הגשת התביעה היו בידי הבנק יהלומים בשווי הנטען.

הוכח בחקירה הנגדית, כי תמורת היהלומים שנמכרה, נכנסה לחשבון לפני הגשת התביעה (לפחות לגבי רוב התמורה – אין כלל מחלוקת, וגם לגבי תשלום זה או אחר שהנתבעים טוענים, כי נכנס לחשבון לאחר הגשת כתב התביעה, היה זה לפני שהוגשו התצהירים התומכים בבר"ל והמצהירים לא התייחסו לכך כלל!).    

המצהיר אישר, כי הבנק העריך היהלומים בשווי נמוך מ- 500,000 דולר, והמבקשים לא צירפו כל מסמך שיתמוך בטענה הסתמית ולפיה היהלומים היו שווים יותר מ- 500,000 דולר.

על כן, אין ליתן רשות להתגונן בטענה זו.

11. לסיכום:

א) יש ליתן למבקשים רשות להתגונן רק בטענה אשר פורטה בסעיף 10 ד' לעיל.

אין ליתן רשות להתגונן בגין הטענות הנוספות.

ב) בשל התוצאה אליה הגעתי, כל צד ישא בהוצאות הבקשה.

ג) המזכירות תעביר התיק לניתוב ותשלח החלטה זו לצדדים.

 

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ג, 1 בינואר 2013, בהעדר הצדדים.

                                             ______________

                                          אביגיל כהן, שופטת

                                                       רשמת בית המשפט המחוזי

                                תל אביב-יפו