מיכל מרטין נגד בנק הפועלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני:  

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

 

כבוד השופטת מ' נאור

 

כבוד השופטת ע' ארבל

        

 

-נ ג ד-

                                                                                                   

המשיבה:

מיכל מרטין

                 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק א' 2374/04 מיום 17.8.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת דרורה פלפל

                                

בשם המערער:

עו"ד שחר עינן, עו"ד גיא לוינסון

בשם המשיבה:

עו"ד שחר ולנר

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ד' פלפל) ב-ת"א 2374/04 מיום 17.8.2006, לפיו נתקבלה תביעתה של המשיבה נגד בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק או המערער). בית המשפט המחוזי הצהיר כי שטר משכנתא שיצרו המשיבה ובעלה לטובת הבנק, לא ייחשב כמסמך שנחתם על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה להפעילו נגדה, וזאת עקב הפרת חובת תום הלב וחובת הגילוי החלות על הבנק ביחסיו עם המשיבה. כנגד קביעה זו, על המסקנות הנגזרות ממנה, מערער הבנק ובקשתו הינה כי בית משפט זה יתערב בפסק הדין ויורה על ביטול הסעד ההצהרתי שניתן לטובת המשיבה. במוקד הדיון ניצבת שאלת היקפה של חובת הגילוי החלה על בנק הנותן משכנתא, במערך היחסים שבין הבנק לבין הממשכן, והשלכותיה של חובה זו בנסיבות המקרה הנוכחי. ניסינו להביא את הצדדים להסדר אך הם הודיעונו כי הדבר לא צלח. אציע לחברי, הכל כפי שיפורט, לקבל את הערעור באופן חלקי, רק בהתייחס למשכנתא קודמת שהיתה מוטלת על הדירה אותה פרע הבנק המערער לבנק אחר, בנק אגוד, לאחר נטילת המשכנתא.

העובדות וההליכים המשפטיים הקודמים

1. המשיבה ומר יהודה מרטין (להלן: הבעל) הם הבעלים בחלקים שווים של נכס מקרקעין מסוג בית מגורים, המצוי ברעננה והידוע כגוש מספר 6583 בחלקה 493 (להלן: הנכס או המקרקעין). עד לחודש אוקטובר 2000, היו המקרקעין משועבדים בשעבוד ראשון לטובת בנק אגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק אגוד), וזאת לטובת הבטחת כלל חובותיהם והתחייבויותיהם של המשיבה ובעלה לבנק אגוד, בסכום של כ-119,000 דולרים. ביום 21.8.1994 פתחו המשיבה ובעלה חשבון עובר ושב שמספרו 9574 אצל המערער (להלן: החשבון המשותף). ביום 13.9.1994 פתח הבעל על שמו חשבון חח"ד שמספרו 8160 אצל המערער (להלן: חשבון החח"ד). להבטחת חובותיהם של בני הזוג בחשבון המשותף, כמו גם להבטחת חובות שיצר הבעל בחשבון החח"ד, העמיד הבעל לטובת המערער בטוחות שונות, בהתאם לצורך שהתעורר מעת לעת. כך למשל, ביום 5.12.1994 שיעבד הבעל לטובת המערער נכס בצהלה שהיה בבעלותו; וביום 19.9.1995 הוסיף הבעל ושיעבד לטובת המערער נכס מקרקעין ברמת גן, שהיה אף הוא בבעלותו. בשלהי שנות התשעים פרץ בין בני הזוג סכסוך והדבר הוביל לנקיטת הליכים ביניהם הן בבית המשפט לענייני משפחה והן בפני בורר אשר מונה בהסכמת השניים. ביום 13.1.2000 מכר הבעל את הנכס בצהלה שהיה בבעלותו, וזאת לשם כיסוי חלק מיתרות חובה אשר היו בחשבון החח"ד. בגין יתרת החוב שנותרה בחשבון החח"ד, בסך 490,000 ש"ח, העמיד הבנק לטובת הבעל הלוואה באותו סכום. להבטחת אותה הלוואה, ביום 19.9.1995, שועבד נכס המקרקעין ברמת גן (נכס שהיה כזכור בבעלות הבעל).

2. ביום 4.10.2000, חתמו המשיבה ובעלה על שטר משכנתא בדרגה שנייה, ללא הגבלה בסכום, לגבי הנכס ברעננה, בית המגורים של בני הזוג וילדיהם, שהוא הנכס נשוא תובענה זו (להלן: שטר המשכנתא). על פי הכתוב בו, שטר המשכנתא נערך "להבטחת תשלום מלא ומדוייק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלווה ו/או הממשכן בקשר עם מתן השירותים הבנקאיים", וזאת במסגרת חשבון החח"ד. כאמור לעיל, הנכס רשום בחלקים שווים על שם המשיבה ובעלה. ביום 10.10.2000, היינו לאחר החתימה על שטר המשכנתא, העמיד הבנק הלוואה בסך של 585,000 ש"ח לרשות חשבון החח"ד (כ-119,000 דולרים לפי שער החליפין במועד נטילת ההלוואה). על פי קביעה עובדתית של בית המשפט המחוזי, הלוואה זו הועברה לבנק אגוד לשם כיסוי הלוואה שהייתה בחשבון שניהלו המשיבה ובעלה בבנק אגוד. כאמור, הלוואה זו הייתה מובטחת במשכנתא שנרשמה על נכס המגורים ברעננה. למעשה, העברת הכסף לבנק אגוד אפשרה לבטל את המשכנתא שנרשמה על הנכס לטובת בנק אגוד, ותחתיה יצרו בני הזוג משכנתא לטובת המערער, בגין אותו הנכס (ביום 4.10.2000). המשיבה חולקת על עניין זה וטוענת כי המשכנתא בבנק אגוד נפרעה באמצעות כספים שהיו לבני הזוג בארצות-הברית. ואולם, כפי שנראה בהמשך, בלי קשר לשאלה מה ידעה המשיבה בפועל, המערער העביר כספים לבנק אגוד והעברה זו היא שאפשרה את פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם.

3. משלא נפרע האשראי בחשבון החח"ד, פתח הבנק ביום 4.6.2001 תיק הוצאה לפועל כנגד המשיבה ובעלה (מס' 26-05132-01-8), במטרה לממש את המשכנתא הרובצת לטובתו על הנכס ברעננה. בשלב זה, בין בני הזוג כבר ניטש סכסוך מר ועניינם הגיע אל ערכאות שיפוטיות. לא הוברר האם בני הזוג עודם נשואים או שמא במהלך הזמן שחלף הותר קשר הנישואין וממילא לא מדובר בנתון הנחוץ לצורך הכרעה בסכסוך הנוכחי, שכן החזית הרלוונטית היחידה היא זו שבין המשיבה לבין הבנק. בית המשפט המחוזי לא נגרר אל עניינים משפטיים שנדונו באותה העת בפני בית המשפט לענייני משפחה – עניינים הקשורים להליך הפירוד בין בני הזוג, ובכך נתחמה המסגרת הדיונית גם עבורנו. על כל פנים, בעוד הבעל לא התנגד למימוש המשכנתא, מיהרה המשיבה לנקוט בהליכים נגד הבנק במטרה לשלול את תוקפה של המשכנתא לגביה, תוך כפירה במשמעות חתימתה על שטר המשכנתא. אעמוד עתה על השתלשלות ההליכים בעניין המשכנתא – הליכים סבוכים שהתנהלו בכל הערכאות. כפי שיובהר להלן, גם להליכים שקדמו לפסק הדין נשוא הערעור ישנה חשיבות.

4. ביום 7.1.2002 ניתנה החלטתה של ראש לשכת ההוצאה לפועל בעיר הרצליה, לפיה נדחתה בקשת המשיבה להשהות את הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטה צוין כי לטובת חשבון החח"ד מושכנו הן הנכס ברעננה והן הנכס של הבעל ברמת גן; וכי לבני הזוג ישנם נכסים נוספים. עוד צוין כי בא כוח המשיבה עותר להשהות את הליכי המימוש בתיק זה על מנת לאפשר לו לבצע מכירה של הנכסים האחרים לטובת כיסוי החוב. ראש לשכת ההוצאה לפועל כתבה כי היא אינה שותפה לאמונתו של בא כוח המשיבה בדבר האפשרות של פירעון החוב, אף שרצוי לתת לו אורכה מסוימת לבחינת העניין, בכפוף לשמירת זכויות הבנק. לפיכך, נקבע כי הבנק יוכל להמשיך בהליכי הכינוס, ואולם, אם מחצית החוב תועבר לבנק על ידי בא כוח המשיבה בתוך שלושה חודשים – יושהו הליכי המימוש. מחצית החוב לא נפרעה כידוע, זאת לא קרה: ובסופו של דבר התגלגלו העניינים אל בית המשפט.

5. ביום 11.3.2002 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כנגד הבנק ובגדרה עתרה לסעד הצהרתי לפיו שטר המשכנתא שעליו היא חתומה "בטל מעיקרו", וזאת בטענה שהבנק הפר את חובותיו מכוח הדין ו / או מכוח הסכמים עם המשיבה. לחלופין, התבקש בית משפט השלום להורות על קיזוז מסכום החוב של המשיבה לבנק הפועלים סך של 550,000 דולרים, בתוספת ריבית בנקאית והצמדה הזהים לתנאי ההלוואות שלקח הבעל מהבנק, ושבגינן פתח הבנק בהליכי הגבייה למימוש המשכנתא. בד בבד עם הגשת התובענה לבית משפט השלום, הגישה המשיבה גם בקשה דחופה לצו מניעה זמני (ולחלופין, לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד). המשיבה טענה כי בעלה ביקש להבריח נכסים וליצור חובות פיקטיביים וכי הוא ביצע "תרגיל עוקץ", בכך שיצא את הארץ במפתיע וללא כל התרעה מוקדמת ועוד טענה היא כי הבנק שיתף פעולה עם הבעל ועם ה"התעללות" בה ובילדיה, ושיתוף פעולה זה הוא שהביא, לשיטתה, לפתיחת הליכי ההוצאה לפועל. המשיבה הוסיפה והעלתה טענות בעניין רשלנות של הבנק, חוסר תום לב והטעייה מצידו, וטענה כי אלה הובילו להחתמתה על שטר המשכנתא. המשיבה טענה כי מדובר בחובות השייכים לבעלה; כי היא מעולם לא הייתה מעורה בנעשה בחשבונות הבנק של בני הזוג ובוודאי לא בחשבונות שהיו רשומים על שם הבעל לבדו; וכי חתמה על שטר המשכנתא משום שחשבה שמדובר בבקשה להגדלת האשראי בחשבון המשותף שלהם אצל המערער, כפי שאמר לה בעלה. דהיינו, המשיבה כפרה בחתימתה על שטר המשכנתא בטענה כי כלל לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא לפיו שועבד לבנק הנכס ברעננה. ביום 26.3.2002 התקיים דיון בבית משפט השלום (בפני כב' סגנית הנשיא ד' קרת-מאיר) ובו הסכימו הצדדים כי תינתן למשיבה ארכה להפקדת סך של 500,000 ש"ח בידי המערער; וכי הדיון בתיק העיקרי יתקיים על פי המסמכים והתצהירים הנמצאים בתיק, כאשר כל צד יהיה רשאי להגיש תצהיר עדות ראשית נוסף בסמוך לדיון. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ובעקבותיה, הוגשו תצהירים נוספים, התקיימו מספר ישיבות הוכחות ועם סיומן, הגישו הצדדים סיכומים.

6. ביום 20.5.2002 דן בית משפט השלום בבקשתו של הבעל להצטרף כמשיב לתובענה שהגישה המשיבה נגד הבנק. הבעל טען כי "הוא מעוניין להצטרף לבקשה על מנת למנוע את הוצאת צו המניעה כלפי בנק הפועלים ועל מנת להבהיר את עמדתו באשר לצורך במימוש המשכנתא" וציין כי "הוא עומד על מכירה מיידית של הבית על מנת למנוע את העדר האפשרות להחזיר את החוב כלפי בנק הפועלים". הבנק הסכים לבקשה ואילו המשיבה התנתה את צירופו של הבעל במספר תנאים. בסופו של דבר, נקבע כי הבעל זכאי להיות צד לבקשת המשיבה נגד הבנק, שכן כבעלים משותף עם המשיבה בנכס נשוא הבקשה – יש לו עניין ישיר בתוצאות הדיון. בית המשפט הבהיר כי מטרת הצירוף הינה לאפשר לבעל לטעון לעניין זכויותיו הקנייניות בנכס ובדבר הצורך לממש את המשכנתא בגין החוב כלפי הבנק וקבע כי הבעל יהיה מנוע מלהעלות טענות בעניין הסכסוך המשפחתי המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה או בפני הבורר. במסגרת תצהיר שהוגש על ידו לבית משפט השלום, טען הבעל כי כלל לא מדובר בחוב אישי שלו, אלא בהלוואות שנלקחו לצורך מימון רכישת בית המגורים של בני הזוג וזאת באמצעות העברת סכום ההלוואה לבנק אגוד, לצורך פירעון המשכנתא שהייתה על הנכס לטובת בנק אגוד ותוך המרתה במשכנתא לטובת המערער.

7. ביום 12.9.2002 נתן בית משפט השלום החלטה המורה על דחיית הבקשה לצו מניעה זמני ומתירה את חידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד המשיבה. במסגרת החלטה זו בבקשה לצו מניעה זמני עלו מספר קביעות לכאורה ובין היתר: נדחתה טענת המשיבה לפיה היא חתמה על שטר המשכנתא להבטחת החוב בחשבון המשותף בלבד ומבלי להיות מודעת לכך שמדובר בשטר משכנתא; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה כלל על מצב חשבון המשותף; נדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא קראה את הכיתוב "שטר משכנתא" על גבי הסכם המשכנתא; נקבע כי המשיבה חתמה על שטר המשכנתא להבטחת כל חובות בני הזוג שהיו בתוקף בעת החתימה וגם להבטחת חובות עתידיים, וכי החתימה נעשתה בנוכחות עורך דין אשר הסביר למשיבה את מהות העסקה; נקבע כי כספי ההלוואה השנייה שנלקחה מן המערער (בסך 585,000 ש"ח) שימשו לפירעון הלוואה בגובה כ-119,000 דולרים שחבו המשיבה ובעלה לבנק אגוד ונדחתה טענת המשיבה לפיה היא לא ידעה על פירעון החוב לבנק אגוד, אשר היה בעל המשכנתא בנכס לפני המערער; כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המשיבה בדבר קנוניה בין הבנק לבין הבעל וקבע כי טענת הקנוניה הועלתה בעלמא, בלא ביסוס ראייתי כלשהו. בית משפט השלום הוסיף וקבע ממצאים לכאורה בעניין מהימנות הצדדים, תוך שעמד על חוסר מהימנותה של המשיבה בעיניו, נוכח סתירות מסוימות בין גרסאותיה. לבסוף, נקבע כי המשיבה לא הצביעה על זכות לכאורה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש וכי שיקולי מאזן הנוחות אינם מתיישבים עם הוצאת צו זמני כנגד מימוש המשכנתא על ידי הבנק. עוד יצוין כי טענת חוסר סמכות עניינית שהעלה הבנק נדחתה על ידי בית המשפט, שקבע כי מדובר בתביעה נגד חיוב כספי בסכום המצוי בסמכות בית משפט השלום. בהמשך, ביום 28.10.2002, דחה בית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה מיום 12.9.2002 המתירה כאמור את חידוש הליכי ההוצאה לפועל.

8. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרה ביקשה את עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל נגדה. ביום 5.12.2002, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' קובו) את הבקשה לעיכוב ביצוע. ביום 22.12.2002, הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וגם בגדרה עתרה למתן עיכוב ביצוע על הליכי מימוש המשכנתא. בהחלטתו מיום 5.3.2003, נעתר בית משפט זה (חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין) למבוקש, תוך שעמד על הנזק הרב אשר עלול להיגרם למשיבה עקב מימוש דירת מגוריה היחידה, בטרם הוכרעה התובענה לגופה. בעקבות החלטה זו נמחקה בהסכמה בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בגין החלטת בית משפט השלום בעניין הסעד הזמני, והדיון בתובענה העיקרית המשיך להתנהל בפני בית משפט השלום. ביום 21.9.2003 הורה בית משפט השלום (כב' השופטת ר' רונן) על מחיקת הבעל מן ההליך שהתנהל בפניו, כך שהתובענה חזרה להתנהל בין הצדדים המקוריים – המשיבה והבנק. ואולם, בשלב מסוים, בעקבות הודעה מטעם הצדדים בעניין הסדר דיוני מוסכם שאליו הגיעו (מיום 27.9.2004) ונוכח טענתם בדבר חוסר סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענה, הוחלט על העברת התיק לדיון בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (החלטה מיום 28.9.2004, כב' השופט מ' יפרח). כאמור, על פסק הדין שנתן לבסוף בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) – הוגש הערעור שלפנינו. 

פסק הדין נשוא הערעור

9. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי גדר המחלוקת נסב סביב שלוש שאלות הקשורות זו בזו: ראשית, האם ידעה המשיבה על מה היא חותמת שעה שחתמה על שטר המשכנתא; שנית, האם נציגי הבנק הסבירו למשיבה את מהות חתימתה; שלישית, מהי התוצאה של הסבר בדבר מהות החתימה, או העדרו של הסבר זה. 

10.אשר לשאלה הראשונה, בית המשפט המחוזי ציין כי לפי גרסת המשיבה, בעלה הסביר לה שהיא חותמת על מסמכים לצורך הגדלת אשראי בחשבון המשותף בבנק ורק לימים התברר לה כי מדובר בשטר משכנתא. עוד צוין כי חתימת המשיבה על שטר המשכנתא נעשתה בפני עורך דין חררדו טולצ'ינסקי, אשר הסביר למשיבה את מהות עסקת המשכנתא שעליה היא חותמת. גרסאות הצדדים בדבר מה שאירע אצל עורך דין טולצ'ינסקי היו חלוקות. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא וזאת בשל כמה טעמים: למשיבה אין בעיות קריאה בעברית; על גבי המסמך כתוב כי מדובר ב"שטר משכנתא"; עורך דין טולצ'ינסקי, שהוא אדם זר וחסר אינטרס בתיק, הסביר למשיבה את מהות העסקה ואת תוכנה; ולגרסת המשיבה בעניין הגדלת האשראי בחשבון המשותף לא נמצא כל תימוכין בחומר הראיות. ואולם, בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הוכח שהמשיבה "ידעה בדיוק לאיזו מטרה נחתם השטר". זאת, בהתחשב בכך שהבעל נהג להעביר כספים מחשבון לחשבון ובכך שעורך דין טולצ'ינסקי היה עורך דין חיצוני, אשר לא עבד בבנק, ועל כן לא היה באפשרותו להסביר למשיבה אם מדובר באשראי שנלקח במסגרת החשבון המשותף או חשבון אחר, או לאיזו מטרה ספציפית נלקחה המשכנתא. בית המשפט המחוזי עמד על השינוי שחל בגרסת המשיבה לעניין טענתה כי לא ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא ועל הבעייתיות הנעוצה בשינוי זה. תחילה טענה המשיבה כי חשבה שמדובר "בהבטחת אשראי שלה ושל בעלה בחשבון המשותף" ובהמשך העידה המשיבה כי לא היה צורך בפרוצדורה שכזו, כיוון ש"היתרה שם [בחשבון המשותף – מ.נ.] בדר"כ היתה חיובית". ואולם, בית המשפט קבע כי השאלה האם המשיבה ידעה על מה היא חותמת לא תכריע את הדיון, וכי "לעומתה תשוקלל גם התנהלות הבנק לאור החוקים השונים המחייבים אותו להסביר לנותן ערובה או בטוחה מספר דברים לפני החתימה". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבה לא ניהלה את ענייני הכספים של המשפחה וציין כי מעדותו של מנהל הסניף בו התנהל החשבון, עלה כי משך כל הזמן הבנק עמד בקשר עם הבעל, ולא עם המשיבה. כך, הן לגבי החשבון המשותף והן לגבי חשבונות נוספים של הבעל באותו סניף. בית המשפט המחוזי עמד על חובתו של בנק לפעול לטובת לקוחו ואז פנה לדון בשאלה השנייה.

11. אשר לשאלה השנייה, בית המשפט בחן את השאלה האם בעת נטילת המשכנתא, פירט הבנק בפני המשיבה את גובה החוב שהיה בחשבון החח"ד נכון ליום החתימה על שטר המשכנתא. כזכור, חשבון זה היה רשום על שם הבעל. מר אביאל גוטהייט, מנהל סניף הבנק העיד כי הבנק לא יידע את המשיבה בדבר האשראי שניתן לבעלה במסגרת חשבון החח"ד, לא בטרם החתימה על שטר המשכנתא ולא לאחריה, כיוון שזהו "חשבונו הפרטי עם רכוש [ה]ממושכן על שמו". דהיינו, לפי עדותו של מנהל הסניף, לא נאמר למשיבה על ידי גורם מטעם הבנק כי במועד נטילת המשכנתא היה בחשבון החח"ד חוב בגובה 490,000 ש"ח וגם לא עדכנו אותה בעניין נטילת ההלוואה השנייה, מספר ימים לאחר החתימה על שטר המשכנתא, בסך 585,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מדבריו של מנהל הסניף גם לא היה ברור אם הודע למשיבה כי נפתחו נגדה הליכי הוצאה לפועל בגין המשכנתא, עקב אי פירעון החובות בחשבון החח"ד. בית המשפט קבע כי בסיטואציה שנוצרה "יד ימין חתמה על שטר המשכנתא, ויד שמאל, היתה צריכה להיכנס לכיס ולהוציא כמעט מיידית את הסכום של 490,000 ₪, שאחרת המשכנתא תמומש; כשהבנק אינו מיידע את החותם על מצב החובות הקיים כבר, שגם אותו כמו את חובות העתיד, באה המשכנתא להבטיח".

12. בית המשפט קבע כי מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)) חלה על הבנק חובה למסור ללקוח את כל "המידע הנכון לצורך שכלול עסקת הבטוחה". בית המשפט המחוזי הבהיר כי לשיטתו חוק זה חל גם לגבי נוטל משכנתא, הן משום שהוא שקול לערב, החוסה בצילו של החוק (לפי הוראת סעיף 17א לחוק זה), והן על בסיס פרשנות תכליתית. עוד נקבע כי חובה דומה בהיקפה נוצרת מכוח הוראותיו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אשר עניינו חובת תום הלב. בלשון בית המשפט המחוזי:

"במידה והלקוח נדרש להמציא בטוחות, הדבר יוצר מיידית חבויות מצד הבנקאי, הן מכח דיני הבנקאות (שירות ללקוח), והן מכח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 כלפי הלקוח (כשלקוח לפי חוק הבנקאות כולל ערב) והן כלפי הערב באופן עצמאי. לעניין זה דין נותן בטוחה כדין ערב, מכיוון שבאמצעות בטוחה שהוא נותן, הוא למעשה ערב לתשלום חוב מסוים". 

בית המשפט המחוזי קבע כי בנק סביר והגון צריך לדעת כי בהחתימו על ערבויות, התחייבויות ובטוחות – עליו לעדכן את החותם בדבר מצבת החובות של הלווה נכון ליום החתימה. נקבע כי הבנק לא יכול להסתמך על כך שהחייב – בין אם זה הבעל, בין אם זה קרוב משפחה ובין אם זה צד זר – "ימלא את מקומו במסירת המידע" לצד הממשכן. אם הבנק היה מבקש לפרט את המידע הרלוונטי בפני המשיבה, אך המשיבה הייתה מודיעה לו שהיא מודעת לחובות הקיימים – היה הבנק ממלא בכך את חובתו. ואולם, כך קבע בית המשפט המחוזי:

"... במקרה הנוכחי, נדהמתי לשמוע, שהבנק בכלל לא מודע לחובותיו כלפי נותן בטוחה, והוא מנהל את עסקיו כשהוא ער רק לזכויותיו שלו ולא לאפשרות שגם לנותן הבטוחה קיימות איזה שהן זכויות".

13. בית המשפט הוסיף וציין כי הוא מודע לקביעות בית משפט השלום במסגרת ההליך של צו מניעה לפיהן המשיבה ידעה שהיא ובעלה היו בחובות וכי לאחר שבנק איגוד סירב להמשיך ולהעמיד אשראי לרשותם, טיכסו השניים עצה כיצד להתמודד עם סירובו זה; ולכך שבית משפט השלום "לא האמין לתובעת [המשיבה – מ.נ.] שבנק הפועלים שילם את הכסף לבנק איגוד". יש להניח כי כוונת בית המשפט המחוזי הייתה לכך שבית משפט השלום לא האמין לטענת המשיבה לפיה היא לא ידעה שבנק הפועלים שילם את הכסף לבנק איגוד, שהלוא המשיבה הכחישה את הטענה כי הבנק העביר את סכום ההלוואה לבנק אגוד לטובת פירעון המשכנתא אצל האחרון ולמעשה, טענה זו שימשה את הבנק כטענת הגנה. על כל פנים, בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום טרם הכריע בפלוגתא בתיק לגופה וכי ניתן לדלות מקביעותיו חלק מן הנדבכים לצורך החלטה בשאלה האם הבנק גילה למשיבה מהו מצב חשבונותיו של הבעל, עובר לחתימת שטר המשכנתא. בית המשפט המחוזי קבע כי חרף ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, על הבנק הייתה מוטלת חובה להבהיר למשיבה את גובה החיובים בחשבון עובר לחתימה. נקבע כי לאור הדרך שבה הבעל ניהל את החשבונות והעביר כספים מחשבון לחשבון, ידיעת המשיבה כי בחשבון היה חוב ומה גובהו, מוטלת בספק רב. 

14. אשר לשאלה השלישית, בדבר הנפקות של אי יידוע המשיבה לגבי מצב החובות בחשבון עובר לחתימה על המשכנתא: בית המשפט קבע כי יישום הדין, ובכלל זה חובות המוטלות על בנק כלפי נוטל משכנתא, על עובדות המקרה כפי שתוארו לעיל, מוביל למסקנה כי אין ליתן תוקף מחייב לחתימת המשיבה על שטר המשכנתא. נקבע כי גם אישה המפקידה את ניהול העניינים הכספיים כולם בידי בעלה וסומכת עליו, הייתה חושבת פעמיים אילו ידעה כי עם חתימתה, "בית המגורים, שהוא מבצרה שלה ושל ארבעת ילדיה, כבר 'חייב' סכום של 450,000 ₪". עוד נקבע כי המשיבה ידעה על קיומם של נכסים אחרים הרשומים על שם בעלה בלבד, כך ש"בקשה נוספת של הבנק למשכנתא על בית המגורים" הייתה עשויה להדליק אור אדום אצל המשיבה או להניעה לערוך בירורים נוספים מול בעלה ומול הבנק. בית המשפט הדגיש כי מדובר בעסקה רצינית, אשר החותם עליה אמור לדעת את כל הפרטים הרלוונטיים לצורך החתימה ובוודאי שחוב קודם בסדר גודל כזה – הוא אחד מהדברים הללו.

15. הסעד ההולם, כך נקבע, הוא זה שיביא את המשיבה להיות במצב בו הייתה אלמלא אי גילוי החוב שהיה כבר קיים ואשר אותו הייתה המשכנתא אמורה להבטיח. לפיכך, נקבע כי שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה להפעילו נגדה. בסוף דבריו, הבהיר בית המשפט המחוזי כי גם אם נפלו סתירות בדברי המשיבה, "התנהלותו סותרת החוק של הבנק" הייתה חמורה יותר, וכי אלמלא האשם שנפל בפעולות הבנק "סביר להניח שהתובעת לא היתה חותמת על שטר המשכנתא, ומכאן שהתוצאה היא שהיא אינה קשורה לשטר המשכנתא, וחתימתה עליו אינה מחייבת ולא ניתנת להפעלה כנגדה".

טענות הצדדים

טענות המערער

 16. בפי המערער טענות רבות כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. על פי טרונייתו העיקרית של המערער, בית המשפט התעלם מכך שהמשכנתא אשר ניתנה על ידו למשיבה ולבעלה שימשה לצורך הסרת המשכנתא שרבצה על הנכס לטובת בנק אגוד, וזאת לאחר שבנק אגוד החל לנשות בבני הזוג למען יפרעו את חובם כלפיו. לטענת המערער, תוצאת פסק הדין הינה שהמשיבה נהנית מסילוק משכנתא שרבצה על ביתה (לטובת בנק אגוד), בלא ששילמה בעבורה תמורה כלשהי, ובה בשעה הופטרה המשיבה מן המשכנתא שיצרה לטובת המערער. המערער פותח במספר טענות בעניין תוקפו של שטר המשכנתא מבחינה משפטית; אחר כך, מעלה המערער טענות בעניין ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום ולשיטתו בית המשפט המחוזי התעלם מהם או גזר מהם מסקנות לוגיות שגויות; בפי המערער טענות גם כנגד חוסר תום ליבה של המשיבה; לבסוף, המערער מעלה מספר דוקטרינות משפטיות חלופיות המובילות לטענתו לאותה תוצאה – קבלת הערעור ומתן הכשר לשטר המשכנתא.

17. אשר לתוקפו של שטר המשכנתא, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא ייחס לשטר המשכנתא שעליו חתמה המשיבה את המשמעות הפשוטה והמפורשת של הכתוב בו, לפיו המשיבה ממשכנת את מלוא זכויותיה בנכס לטובת המערער, וזאת להבטחת כל הסכומים המגיעים או שיגיעו למערער מהמשיבה ו / או מבעלה. צוין כי המשיבה כבר חתמה על משכנתא בעבר, לטובת בנק אגוד, כך שמדובר בהליך מוכר לה. במיוחד, המערער מדגיש כי שטר המשכנתא נחתם בנוכחות עורך דין טולצ'ינסקי, אשר הסביר למשיבה את כל הטעון הסבר בטרם חתמה על שטר המשכנתא ואף הצהיר על כך במעמד החתימה בפניו:   

"אני מעיד כי ביום 5.10.00 התייצב לפני הממשכן הנ"ל [המשיבה ובעלה – מ.נ.], ולאחר שזיהיתי אותו והסברתי לו את מהות העיסקה שהוא עומד לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה ולאחר ששוכנעתי שהדבר הובן לו כראוי, חתם לפני מרצונו ... אני מאמת את החתימה על שטר זה לפי הוראות תקנה 16(א) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969".

המערער מסיק מהצהרתו של עורך דין טולצ'ינסקי כי המשיבה הבינה היטב כי שטר המשכנתא שעליו היא חותמת הוא שעבוד גמור ומוחלט של זכויותיה לטובת המערער. לטענת המערער, לאחר שנקבע כי המשיבה הייתה מודעת לכך שהיא חותמת על "שטר משכנתא", כלל לא היה מקום להעלות, ביוזמת בית המשפט, את השאלה האם ידעה המשיבה מהי המטרה העומדת ביסוד המשכנתא וגם לא היה מקום לבחון את התנהלות המערער. נטען כי שאלות אלה אינן רלוונטיות למחלוקת נשוא הערעור ושהן מנוגדות לכך שעורך דין טולצ'ינסקי אישר שהסביר למשיבה את כל הטעון הסבר עובר לחתימתה. המערער מדגיש כי בניגוד לקביעת בית המשפט, הבנק לא הסתמך על כך שהבעל ידווח למשיבה אודות מצב חובותיו, אלא על עורך דין חיצוני, שכאמור הסביר למשיבה על מה היא חותמת. המערער טוען כי על פי תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969 (להלן: תקנות המקרקעין), הוא היה רשאי להסתמך על אישורו של עורך דין טולצ'ינסקי, המעיד על עצמו שהוא הסביר למשיבה את מהות העסקה ואת תוצאותיה המשפטיות וכן מעיד כי המשיבה הבינה את הסבריו אלה. לטענתו, קביעותיו של בית המשפט המחוזי משנות סדרי דין נוהגים והן מנוגדות לדבר המחוקק עצמו, שכן משמעותן הינה ש"כל עסקאות שעבוד מקרקעין הנחתמות אצל עורכי דין בישראל אינן ממלאות עוד אחר הנדרש". המערער מלין גם על התייחסותו של בית המשפט לכך שעורך דין טולצ'ינסקי היה עורך דין חיצוני ולכן לא יכול היה לעדכן את המשיבה בדבר מצב האשראי בחשבונות הבנק שהתנהלו אצל המערער. לכך, טוען המערער, לא הייתה כל חשיבות, שהרי בשטר המשכנתא נקבע מפורשות כי הוא נועד להבטיח את "כל הסכומים ללא הגבלה בסכום... המגיעים וגם/או שיגיעו מאת הממשכן ו/או מאת הלווה ביחד ולחוד". פירוש הדבר הינו שכל האשראי שניטל מן המערער מובטח באמצעות שטר המשכנתא. מאותו טעם, לטענת המערער, אין כל חשיבות למטרה שעמדה ביסוד נטילת המשכנתא. לבסוף, המערער טוען כי לא היה מקום להעניק משקל לטענות המשיבה בדבר חוסר ידיעתה כי מדובר ב"שטר משכנתא", כשאלה נטענו בעל פה ומולן עמד מסמך כתוב ומפורש.

18. במישור העובדתי, מלין המערער על התעלמותו של בית המשפט המחוזי ממשמעות קביעתו של בית משפט השלום לפיה המשיבה הייתה מודעת לחובות שיצר בעלה, וזאת על יסוד התרשמות ישירה מן הראיות והמסמכים שהוצגו בפניו. משנקבעו ממצאים עובדתיים פוזיטיביים בדבר מודעות זו של המשיבה, אין זה רלוונטי אם הייתה על המערער חובה לעדכן את המשיבה בדבר מצב האשראי בחשבון, אם לאו – שהרי ממילא, לטענת המערער, מדובר בנתונים שהיו ידועים למשיבה. גם לכך שהבעל נהג לנהל את העניינים הכלכליים של משק הבית, לא היה מקום להעניק משקל כלשהו, לטענת המערער, שכן עניין זה אינו נוגע אליו וממילא כל דברי הדואר מטעמו נשלחו אל שני בני הזוג. לטענת המערער, על המשיבה לשאת בעול החובות שיצר בעלה, ממש כשם שהיא הייתה שותפה לפירות עסקיו במשך השנים. בנוסף, אם אכן הייתה המשיבה "מחוץ לתמונה" לגבי מכלול העניינים הכספיים, ממילא, כך טוען המערער, לא הייתה המשיבה מגלה עניין במצב האשראי בחשבון הבנק. עוד טוען המערער כי בית המשפט לא נתן משקל הולם לשינוי שחל בגרסאותיה של המשיבה, בין הנאמר על ידה בכתב התביעה לבין דבריה בפני בית המשפט ובסיכומיה. ראשית טענה המשיבה כי המשכנתא נעשתה על מנת להבטיח את יתרת האשראי בחשבון המשותף. לעומת זאת, בגרסתה המאוחרת טענה כי כלל לא הבינה שהיא חותמת על שטר משכנתא וכי היא חשבה שמדובר ב"מסמכים להגדלת אשראי". לטענת המערער, נוכח חוסר מהימנותה של המשיבה ובהעדר ניקיון כפיים, לא היה מקום להעניק לה סעד הצהרתי שהוא סעד מן היושר. המערער מבקש להסיק מסקנות לחובת המשיבה גם בשל הימנעותה מזימון שני עדים – עורך דין טולצ'ינסקי ובעלה. לטענת המערער, לא זו בלבד שהמשיבה נמנעה מהעדתו של עורך דין טולצ'ינסקי בפני בית המשפט המחוזי, היא אף סירבה לבקשת המערער להעידו ובית המשפט המחוזי קיבל את סירובה, תוך הסתפקות בעדות שמסר הלה בבית משפט השלום. המערער מוחה על אי זימונו לעדות בפני בית המשפט, כפי בקשתו, כמו גם על הימנעות המשיבה מהעדת בעלה, כדי שיבהיר לבית המשפט למה בדיוק הייתה המשיבה מודעת ולמה לא.

19. לשיטתו של המערער, מספר דוקטרינות משפטיות מובילות אל אותה תוצאה. ראשית, המערער טוען כי עומדת לו זכות תחלוף לגבי המשכנתא הקודמת שנרשמה על הנכס, לטובת בנק אגוד, בהתאם להוראות סעיפים 13(ב) ו-14 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון). לטענתו, פירעון המשכנתא לבנק אגוד באמצעות הכספים שהלווה לזוג, שקול לעשיית עושר על חשבונו, שכן המשיבה יוצאת פטורה מפירעון המשכנתא מחד גיסא והמקרקעין אינם משועבדים למערער מאידך גיסא. עוד טוען המערער כי המשיבה התרשלה משנמנעה מעריכת בדיקות כלשהן בטרם חתמה על שטר המשכנתא. לו הייתה מבקשת לברר פרטים כלשהם עובר לחתימה, היה המערער מוסר למשיבה כל מידע הדרוש לה לקבלת החלטה מושכלת. לטענת המערער, הוא סמך בתום לב על חתימת המשיבה על שטר המשכנתא ושינה מצבו לרעה נוכח הסתמכות זו. המערער טוען כי, למצער, יש בהתנהלותה של המשיבה משום אשם תורם וכי היה על בית המשפט להתחשב בכך שעה שאיין את תוקפו של שטר המשכנתא. 

20. לאור האמור לעיל, המערער מבקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי המצהיר כי שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידי המשיבה ולא ניתן יהיה לממשו נגדה; לחלופין, המערער מבקש להורות על העברת סך המשכנתא שרבצה על הנכס לטובת בנק אגוד ואשר נפרעה מכספי ההלוואה שנתן המערער, בסך כ-119,000 דולרים, לידיו.     

 טענות המשיבה

21. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – על קביעותיו העובדתיות והמשפטיות גם יחד וסבורה כי אין מקום להתערב במה שנפסק. ככלל, לטענת המשיבה, רבות מהשגותיו של המערער על פסק הדין מכוונות כנגד ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט ובאלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. במישור המשפטי, נטען כי המערער מנסה לחמוק מחובותיו על פי דין ולגלגל לפתחה את אחריותו שלו. עוד נטען כי המערער מבסס את טענותיו על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט השלום במסגרת הליך זמני ובשל כך, המערער אינו מתמודד עם ממצאיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור.

22. המשיבה מבקשת לפרט את הנסיבות שעמדו ברקע החתימה על שטר המשכנתא ואת אופן התנהלותם של חייה המשותפים עם בעלה. המשיבה טוענת כי היא עקרת בית נאמנה שעמדה בצל בעלה מזה כעשרים שנה והקדישה את רוב זמנה לגידול ילדיה ולטיפול במשק הבית. בשנים האחרונות, היא נמצאת בסכסוך חריף עם בעלה ולטענתה בעלה הוא איש עסקים שקיים פעילות עסקית ענפה בבנק, כאשר בכל חשבונותיו שימש כבעל החשבון והחותם היחיד. לטענת המשיבה, היא מעולם לא פגשה במנהל הסניף וזה האחרון לא עדכן אותה בעניינים הקשורים בחשבונות הבנק. המשיבה מדגישה כי מדובר בחוב שנלקח במסגרת חשבון החח"ד השייך לבעל בלבד. על פי גרסתה, בחודש אוקטובר 2000, נתבקשה המשיבה על ידי בעלה להתלוות אליו לסניף הבנק לחתימה על מסמכים להגדלת אשראי בחשבונם המשותף – חשבון שלמצבו אכן הייתה מודעת. לימים התברר לה כי המסמכים שנחתמו כללו "שטר משכנתא" שאינו מוגבל בסכום לשעבוד בית מגוריה, לטובת חשבונות הבעל. לטענתה, היא לא הייתה בקיאה "בהלכות הבנק" או בעסקי בעלה, שניהל את כלכלת התא המשפחתי באופן בלעדי והיא חתמה על המסמכים מתוך אמון בבעלה ובבנק, מבלי להבין במה מדובר.

23. המשיבה טופלת את עיקר האשם על המערער ולטענתה, עסקינן ב"מקרה עגום במיוחד בו נהג הבנק ברשלנות חמורה ובחוסר תום לב משווע, תוך הסתרה ואי גילוי של פרטים מהותיים, הטעייה והפרה בוטה של כמעט כל החובות המוטלות על צד למו"מ, קו"ח על בנק במערכת יחסיו כלפי לקוחותיו, ערביו ו / או ממשכניו". משעה שהמערער הודה באי מסירת מידע לגבי מצב האשראי בחשבון הבנק למשיבה, המסקנה הינה, לטענת המשיבה, כי המערער לא עמד בחובתו ואין היא צריכה לשאת בתוצאות אשם זה. המשיבה טוענת כי המערער מנסה להתחמק מאחריותו על ידי הפניית האצבע לעורך דין חיצוני לבנק, שאין בידיו כל מידע לגבי מצב האשראי בחשבונות הבנק. לטענתה, על פי נורמות המשפטיות המעוגנות בחוק ובפסיקה, חובותיו של בנק אינן מתפוגגות לאחר חתימה על שטר המשכנתא בפני עורך דין ואין בהליך זה כדי לפטור את הבנק מחובות הגילוי החלות עליו. המשיבה טוענת כי חובת הבנק וחובת עורך הדין שבנוכחותו נעשית החתימה על שטר המשכנתא – הן חובות משלימות ולא חופפות: עורך הדין מסביר את המשמעות המשפטית של העסקה ואילו הבנק מסביר את הסיכונים הכלכליים, טיבם והיקפם, באמצעות יידוע הממשכן אודות מצבם של חשבונות הבנק, ההלוואות, החובות, מצבו הכלכלי של הלווה ועוד. לשיטת המשיבה, גישת המערער הינה "כל כך מופרכת, עד כדי כך שאילו היתה מתקבלת, עוה"ד המחתימים על משכנתאות היו חייבים לקבל גישה ישירה ובלתי מוגבלת למידע בנקאי פרטי וסודי, שאחרת היו צפויים להתרשלויות". המשיבה מדגישה את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא טרח ליידעה בדבר קיומו של חוב בגובה 490,000 ש"ח שהיה קיים בחשבון בטרם החתימה על המשכנתא וגם בדבר ההלוואה בסך 585,000 ש"ח שנטל הבעל לאחר החתימה על המשכנתא. בנוסף, לטענתה, המערער הסתיר מהמשיבה את "הבעיות שהתעוררו בחשבונות הבנק". מכיוון שמדובר בחובות, חשבונות והלוואות שלא היו שייכים לה, לא היה באפשרותה לערוך בירורים ולדרוש מהבנק מידע לגביהם ומנהל הסניף אף הודה בפני בית המשפט המחוזי כי לא היה מוסר מידע למשיבה, גם אם זו הייתה מבקשת את המידע מיוזמתה. המשיבה טוענת כי הבנק עבד רק מול בעלה וכי בפועל הוסתרו ממנה פעולותיו של הבעל, אף על פי שדובר בסכומים אדירים. בנוסף, לטענתה, מכתבי ההתראה שנשלחו על ידי המערער, הופנו לבעל בלבד, למעט מכתב אחד שהופנה אל שני בני הזוג, אלא שלא היה לו קשר לחוב נשוא תיק זה. בסיכומו של דבר, המשיבה טוענת כי היא לא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת מה הסיכונים הכרוכים בחתימתה, משום שהמערער נמנע מליידע אותה בכל פרט שהוא, הן בעת חתימתה והן לאחר מכן.

24. לטענת המשיבה, הבנק הפר "כמעט כל חובה אפשרית" כלפיה, ובכלל זה, החובה לנהל משא ומתן בתום לב והחובה לקיים ולבצע הסכם בתום לב. קונקרטיזציה של חובת תום הלב מובילה למסקנה כי היה על הבנק לעמוד בסטנדרט גילוי מסוים. היא מדגישה כי לא מדובר בשני צדדים רגילים להסכם, אלא מדובר בבנק וממשכן. עוד נטען כי היקף חובת הגילוי מדורג לפי ציפיות המתקשרים וכי יחסי האמון שבין הבנק לבין הלקוח, ואף בין הבנק לבין מי שאינו לקוח שלו – יוצרים רמת ציפיות גבוהה ביותר. לטענת המשיבה, הפרת חובת הגילוי הינה מהעילות השכיחות ביותר לביטול משכנתאות. המשיבה טוענת כי על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, חובתו של בנק מתחדדת מקום שמדובר בשעבוד לטובת חובות בן זוג. 

25. אשר לממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, המשיבה טוענת כי מדובר בהכרעה בסעד זמני בלבד וכי התמונה המלאה הועלתה רק בפני בית המשפט המחוזי. מה גם שלטענת המשיבה בית משפט השלום קבע ממצאי מהימנות בשלב שבו הוצגו רק ראיות לכאורה ובטרם הועלתה התשתית הראייתית המלאה בפניו. לעומת זאת, כך נטען, בית המשפט המחוזי הסתמך בעיקר על הודאתו של מנהל הסניף לפיה הבנק לא יידע את המשיבה בדבר קיומם של חובות כלשהם, לא בעת החתימה ולא לאחר מכן. זאת ועוד, המשיבה טוענת כי אין בסיס לטענה שהעלה המערער, לפיה הוסכם בין הצדדים כי הדיון בסעד הזמני יהווה חלק מן הדיון בתובענה העיקרית לגופה.

26. אשר לאי זימון הבעל לעדות בבית המשפט, המשיבה טוענת כי המערער הגיש בקשה לזמנו כעד, אך זנח בקשה זו בהמשך ההליך. אשר לעורך דין טולצ'ינסקי, נטען כי טענת המערער הינה "תמוהה", שכן המערער עצמו נמנע מלזמנו עד לאמצע הליך החקירה של מנהל הסניף מטעמו. נטען כי בצדק דחה בית המשפט את הבקשה לזימונו כעד, שכן הבקשה הוגשה "באיחור של 3.5 שנים", כשבכך הכוונה למועד התנהלות ההליכים בפני בית משפט השלום. לטענת המשיבה, במסגרת עדותו בפני בית משפט השלום, הוברר כי בידי עורך דין טולצ'ינסקי לא היה מידע לגבי מצבם של חשבונות הבנק, החובות או ההלוואות, ומשכך לא היה עוד צורך בעדותו. בנוסף, לטענת המשיבה, משעמדה לרשות בית המשפט תשתית ראייתית רחבה התומכת בטענותיה, שאף מקבלת חיזוק מהודאתו של מנהל הסניף – לא הייתה כל חשיבות בעדותו של עורך דין טולצ'ינסקי.

27. לבסוף, המשיבה דוחה את הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט וטוענת כי בזמנו היא הבינה מבעלה שהחוב לבנק אגוד שולם באמצעות מכירת נכסים שהיו בארצות הברית, וכי טענה זו "הוכחה כנכונה באמצעות מסמך שהוצג למנהל סניף הבנק במהלך הדיון וסומן ת/2 המהווה ראיה להעברת סכום של 130,000 דולרים לבנק מארה"ב". כלומר, לטענת המשיבה, החוב לבנק אגוד כוסה באמצעות תמורה שהתקבלה ממכירת נכסים של בני הזוג בארצות הברית ולדבריה "כך ידעה המשיבה ובכך הודה מנהל סניף הבנק בחקירתו".

 תשובת המערער

28. המערער טוען כי תגובתה של המשיבה לערעור משקפת ניסיון להתחמק מן האחריות המוטלת עליה בגין מעשים שעשתה מדעת ובהתאם לאינטרסים שלה בזמנו. ככלל, המערער שב על טענתו לפיה החתימה בפני עורך דין יוצרת חזקה בדבר ההסבר שניתן, לפיה כל המידע הדרוש לממשכן הועבר אליו עובר לחתימתו, כך בפרט כאשר עורך הדין מצהיר זאת בנוכחות הממשכן. לטענת המערער, גרסת המשיבה לפיה חתימתה על שטר המשכנתא ניתנה להבטחת אשראי בחשבון המשותף היא "בגדר לעג לרש", מאחר שהוכח כי חשבון זה מעולם לא עמד ביתרת חובה משמעותית וממילא לא קם כל צורך לשעבד להבטחתו בית מגורים בשווי כה ניכר. המערער מבקש ליתן משקל לקביעותיו של בית משפט השלום בדבר חוסר אמינותה של המשיבה וטוען כי בניגוד לגרסת המשיבה בסיכומיה, מעולם לא "הוכח" על ידה כי העברת כספים מארצות הברית נעשתה לפירעון החוב בבנק אגוד ואין כל תמה על כך שלנתון זה אין ביטוי בפסק הדין נשוא הערעור. אשר לטענות המשיבה לגבי החוב שנוצר לאחר חתימת שטר המשכנתא, בסך 585,000 ש"ח, המערער טוען כי המשיבה חתמה על משכנתא להבטחת כל אשראי שיועמד לרשות בעלה וכי ממילא לא ניתן היה ליידעה לגבי חוב זה בעת החתימה על המשכנתא. בנוסף, המערער טוען כי לא היה זה מתפקידו לזמן את עורך דין טולצ'ינסקי לעדות, שכן שטר המשכנתא – מסמך בכתב החתום על ידי המשיבה – מדבר בעד עצמו; מה גם שכאמור, לדבריו, הוא ביקש את זימונו אך המשיבה התנגדה.

 דיון והכרעה

29. ההכרעה בערעור הנוכחי נגזרת, לטעמי, מצירופם של שני נדבכים עובדתיים עיקריים: ראשית, העובדה שהבנק לא יידע את המשיבה בדבר היקף החוב שהיה קיים בחשבון החח"ד עובר לחתימה על המשכנתא על ידה. שנית, העובדה כי ההלוואה שנתן הבנק בסך 585,000 ש"ח שימשה, לפחות ברובה, לפירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג בבנק אגוד. כפי שיפורט להלן, מחד גיסא, גובה החוב הוא נתון מהותי ואי הבאתו לידיעת המשיבה משמעו הפרת חובת הגילוי החלה על הבנק. אי עמידתו של הבנק בחובת הגילוי עומדת בעוכריו, במובן זה שלא ניתן לכבד את שטר המשכנתא "פשוטו כלשונו", כפי שביקש הבנק. מאידך גיסא, משהוכח כי ההלוואה שניתנה על ידי הבנק לאחר החתימה על המשכנתא שימשה לפירעון משכנתא קודמת של בני הזוג בבנק אגוד – אין זה ראוי לאיין את שטר המשכנתא משל לא היה ועל ידי כך להותיר את הבנק בלא מקור פירעון אפילו לעניין חוב זה. המסקנה היא, כפי שנרמז בראשית הדברים כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, במובן זה שהבנק יוכל לממש את המשכנתא נשוא הערעור עד כדי גובה הסכום שהועבר על ידו לבנק אגוד, לשם פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם. עם זאת, אני סבורה כי אין ליתן לשטר המשכנתא תוקף מלא אשר משמעותו חיוב המשיבה ב"כל הסכומים ללא הגבלה בסכום ... המגיעים וגם/או שיגיעו מאת הממשכן ו/או מאת הלווה ביחד ולחוד ל-בנק הפועלים בע"מ", ככתוב בשטר. הטעם לכך נעוץ כאמור בכך שהבנק לא עמד בחובת הגילוי החלה עליו. אפרט את הטעמים העומדים ביסוד מסקנותיי אלה.

 30. ביום 4.10.2000, המשיבה ובעלה חתמו על טופס הנושא את הכותרת "שטר משכנתא" בגדול ולאחריה נכתב:

"שטר זה מעיד, שלהבטחת כל הסכומים ללא הגבלה בסכום בצירוף ריבית, דמי עמלה, הפרשי הצמדה וכן הוצאות אחרות – הכל כמפורט בתנאים המיוחדים דלהלן, המגיעים וגם/או שיגיעו מאת הממשכן ו/או מאת הלווה ביחד ולחוד ל-בנק הפועלים בע"מ, ממשכנים בזה ה"ה מרטין יהודה [הבעל – מ.נ.], מרטין מיכל [המשיבה – מ.נ.] את זכותם במקרקעין המתוארים ברשימה להלן והם יהוו ערובה לתשלום "הסכומים המובטחים" כהגדרתם בתנאים המיוחדים דלהלן..."

מדובר בנוסח שבלוני אשר הבנק משתמש בו לצורך החתמת לקוחות רבים הנוטלים הימנו הלוואת משכנתא. על פי המשמעות הרגילה והפשוטה של האמור בו, המשיבה ובעלה התחייבו בחתימתם על שטר זה למשכן לטובת בנק הפועלים את הנכס ברעננה לשם הבטחת האשראי שהבנק כבר העניק בחשבון ולרבות כל אשראי עתידי, ללא הגבלה בסכום. חרף טענותיה של המשיבה, לאור קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי (קביעות שעלו גם בהחלטתו של בית משפט השלום בעניין הסעד הזמני), נקודת המוצא לדיון הינה שהמשיבה ידעה כי היא חותמת על "שטר משכנתא" דווקא. בית משפט השלום ואחריו גם בית המשפט המחוזי ציינו מספר נדבכים עובדתיים המובילים לדחיית הגרסאות החלופיות שהעלתה המשיבה בעניין אי ידיעתה כי מדובר בשטר משכנתא: הכותרת "שטר משכנתא" המתנוססת בגדול על גבי הטופס; המילים "ללא הגבלה בסכום" מופיעות באותיות גדולות במקום בולט על שטר המשכנתא; התרשמות בית המשפט כי המשיבה יודעת קרוא וכתוב והינה בעלת יכולת הבנה באשר למהות המסמך עליו חתמה; העדר היגיון כלכלי בטענת המשיבה כי חתמה על השטר לשם הבטחת חיובים בחשבון המשותף בלבד, שכן בחשבון זה לא הייתה בכלל יתרת חובה ובוודאי שלא הייתה הצדקה ליצירת משכון בשווי הנכס ברעננה; טענת המבקשת כי השטר בא להבטיח את חיוביה אך בחשבון המשותף, עומדת בסתירה לאמור בשטר המשכנתא עצמו; בית משפט השלום דחה את עדות המשיבה כי לא ידעה כלל על מצב החשבון המשותף, לאחר שהוכח כי המשיבה החזיקה כרטיסי אשראי ופנקס שיקים בחשבון זה ולאחר שהתברר במהלך חקירתה הנגדית כי היא מתמצאת בנושא ההלוואות אשר נלקחו על ידי בעלה במשך השנים ובנכסים אשר שועבדו לצורך כך. אכן, מדובר במסקנה ההגיונית המסתברת על פני הדברים ולא בכדי הגיעו שתי הערכאות למסקנה אחת – כי המשיבה ידעה שמדובר ב"שטר משכנתא" וכי המשיבה ידעה בדיוק על מה היא חותמת.

31. לכאורה, אם המשיבה חתמה על שטר המשכנתא ביודעין ובאופן המתחייב על פי החוק, חל הכלל הרגיל והמוכַר לפיו "הסכמים יש לקיים" (Pacta Sunt Servanda). לאמור: על המשיבה לכבד את חתימתה על שטר המשכנתא ולשאת בהשלכות הסכמתה לחתימה על הכתוב בשטר זה – הבטחת האשראי בחשבון החח"ד ללא הגבלה בסכום, באופן צופה עבר ועתיד גם יחד (ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים לפיתוח ולמשכנתאות בע"מ, פסקה 6 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם (לא פורסם, 10.6.2008); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149 (2003) (להלן: עניין יולזרי)). יפים לעניין זה דבריו של הנשיא זוסמן:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד י"ט(2), 113, 117(1965)).

32. כך לכאורה ואולם, קיים בענייננו נתון עובדתי נוסף המשליך על תוקפו של שטר המשכנתא. אין חולק כי איש מטעם הבנק לא הודיע למשיבה מהו גודלו של חוב העבר שכבר נצבר לחובת חשבון החח"ד, אשר במסגרתו נלקחה המשכנתא עובר לחתימתה על שטר המשכנתא. כזכור, בעדותו בבית המשפט המחוזי, מנהל סניף הבנק לא הכחיש זאת:

 "ש. תראה לי מכתב או מסמך אחר, שבו אתה מודיע, או מישהו מאלה שעובדים איתך, לתובעת על זה שיש הלוואה קיימת ועומדת בחשבון על סכום של 490,000 ש"ח?

ת. מדוע אני צריך להודיע למיכל [המשיבה – מ.נ.] על אשראי של 490,000 ש"ח שיש בחשבונו של יהודה מרטין, עוד לפני שמיכל מעורבת? הרי זה חשבונו הפרטי עם רכוש ממושכן על שמו, מדוע אני צריך להודיע למיכל? איפה נכנסת מיכל לפני המשכנתא לחוב או לרכוש אחר?

ש. בהמשך לתשובתך, למעשה אם אני הייתי מתקשר אליך ומבקש לדעת מה המצב בחשבון האישי של אשתי, היית אומר שאתה צריך אישור של אשתך, נכון?

ת. בודאי שאסור לך לקבל מידע אם החשבון הוא רק של אשתך.

ש. האם במועד החתימה על שטר המשכנתא, נספח ב' לתצהירך, מישהו מפקידי הבנק הודיע לתובעת, דעי לך, יש פה חוב של 490,000 ש"ח?   

ת. אין לי מכתב או הצהרה כזו. זה לא נחתם בבנק. אתה שואל אותי על משהו שאני לא יודע. בשביל זה אנחנו מבקשים שאת המסמכים ילכו להחתים בפני עו"ד בחוץ ושם ייאמר לו כל מה שצריך להיאמר. לכן אני מעדיף שזה לא יהיה בתוך הסניף" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).

אני סבורה כי המסקנה המתבקשת היא שהבנק לא קיים את חובת הגילוי המונחת לפתחו, ולכך יש משמעות אופרטיבית לעניין תוקפו של שטר המשכנתא. ארחיב מעט את הדיון בעניין חובותיו של הבנק בתור שכזה; ואחר כך אפנה לבחון את התוצאה של הפרת חובת הגילוי בענייננו.

 33.  לבנקים מעמד מרכזי בחיי הכלכלה והמסחר. בפסק דינו ב-ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (טרם פורסם, 7.12.2009) (להלן: עניין הורש), עמד השופט ג'ובראן על ייחודו של חוזה בנקאי מסוג שטר משכנתא: לאור ייחודו של החוזה בין הבנק לבין הלקוח מתבקש איזון מיוחד אשר יגלם את פערי הכוחות בין הצדדים ואת מעמדו של התאגיד הבנקאי. בבוא בית המשפט לעסוק במלאכת פירושו של החוזה הבנקאי, עליו ליתן את הדעת למאפיינים המיוחדים של החוזה שבפניו (ראו עוד בעניין זה: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 15 לפסק הדין (לא פורסם, 12.7.2006); ע"א 8593/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1995); עניין יולזרי, לעיל, בעמ' 151-150; ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ – סניף ראשון-לציון, פ"ד נג(2) 337 (1999) (להלן: פרשת אברהם)).

34. הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח, כמו גם את עוצמת ההשפעה הנודעת להתנהלותו ביחס למשק כולו. העוצמה הרבה אשר בידי הבנקיםמונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה. על פי סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), חובות הבנק כלפי הלקוח, ובכלל זה חובת הגילוי הנגזרת מחובת האמון הרחבה, חלות גם לגבי הערב. בית המשפט המחוזי הקיש, ובצדק, מדינו של הערב אל דינו של נותן הבטוחה, ובכלל זה הממשכן, וקבע כי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) חל גם על הממשכן. ככלל, דומה כי היום מקובל היקש זה בין הערב לבין הממשכן, היקש אשר הגיונו בצידו – אין כל טעם להבחין בין השניים, שהרי ההבדל ביניהם נעוץ בהיקפו של חיובם המשני כלפי נותן ההלוואה. בכך אין כדי להשליך, וודאי לא באופן מהותי, על טיב חובתו של נותן ההלוואה כלפיהם (סעיף 12 לחוק המשכון; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ פסקאות כ"ה-כ"ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 28.12.2009) (להלן: עניין שמחוני); ע"א פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 365, 377-376 (2002); רוי בר-קהן ערבות, 131-125, 397-393 (2006) (להלן: בר-קהןערבות); רות פלאטו-שנער "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר" הפרקליט מט(2) 385 (2007); לעניין ההתפתחויות אשר חלו בעניין חובותיו של הבנק כלפי הערב, ראו סקירה בפסק דינה של השופטת חיות ב-רע"א 4373/05 אבן חיים נ' בנק עצמאות למשכנתאות ופיתוח בע"מ, פסקאות 9-6 לפסק דינה (לא פורסם, 15.11.2007); ופרשת אברהם, לעיל, בעמ' 351-346).

35. הנתון בדבר גובה החוב הקיים מהווה נתון מהותי כאשר עסקינן בעסקה כמו זו שלפנינו. נותן המשכנתא זכאי לדעת מהו החוב שלהבטחתו הוא ממשכן נכס מנכסיו, ובפרט כשהממשכן איננו בעל החוב ואין לו גישה ישירה לנתוני העסקה (ראו והשוו: ע"א 8822/04 גבאי נ' בנק מזרחי המאוחד בע"מ, פסקה ד' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 9.11.2005)). כפועל יוצא, זהו נתון שיש חובה לגלותו. ב-ע"א 8546/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 7.7.2008) (להלן: עניין סולטאני) התקיימו נסיבות דומות לענייננו. המערער באותו עניין חתם על שטרי משכנתא לפיהם משכן לטובת הבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין מסוים, וזאת בקשר לחובותיו של בנו. מטרת המשכון הייתה לסייע לבנו בניהול עסק משפחתי אשר היה ממוקם בנכס המקרקעין הממושכן. לאחר שהעסק המשפחתי כשל בהשבת חובותיו לבנק, ביקש הבנק לממש את הנכס. בית המשפט המחוזי בעניין סולטאני אימץ את עדותו של עורך הדין אשר בפניו נעשתה החתימה על שטרי המשכנתא, וקבע כי אותו עורך דין הציג בפני המערער (הממשכן) את מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עתיד לבצע בחתימתו על שטרי המשכנתא וגם הסביר לו את הסיכונים הכרוכים בה. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא ידע ולא עודכן, לפני חתימתו על שטרי המשכנתא, בדבר חובות קיימים בסך של כ-275,000 ש"ח לטובת הבנק. בפסק הדין נקבע גם כי אי גילוי מידע לגבי חובות העבר מביא לבטלות של המשכנתא כולה, גם לגבי החובות שנוצרו לאחר יצירת המשכנתא: 

"לדידי, הפרת חובת הגילוי בנסיבות אלה, מביאה לבטלותו של שטר המשכנתא באופן מוחלט [ההדגשה במקור – מ.נ.], הואיל והנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה על שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, ויתכן בהחלט כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו" (פסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר).

36. בעניין שמחוני (לעיל), המערערת חתמה מול הבנק על מסמך ויתור מסוים, שבמסגרתו ויתרה על זכויותיה בנכס מקרקעין שהיה בית המגורים של המשפחה, תוך הצהרה כי היא לא תעלה כל טענה בדבר זכויות בנכס. בעניין שמחוני, המערערת חתמה על המסמך, לטענתה, מבלי לקרוא אותו ונשמעה לדבריו של בן זוגה, לפיהם חתימתה נחוצה להם לצורך קבלת מימון לפרויקט בנייה מסוים; עוד אציין כי עורך הדין אשר אישר את חתימת המערערת, עשה כן אף שזו לא חתמה בפניו והוא לא ראה אותה בעיניו. מכל מקום, החשוב לענייננו הוא שבעת החתימה על אותו מסמך ויתור, לא הוסבר למערערת דבר על ידי הבנק. חברי השופט רובינשטיין קבע כי תום ליבו של הבנק נשלל "משזה החתים את המערערת על מסמך הויתור, שהרי חשש כי עלולה היא להעלות טענה לשיתוף בנכס, וזאת מבלי להסביר לה דבר, ובאופן שלא עומד בסטנדרטים שלו עצמו" (ההדגשה במקור – מ.נ.; פסקה כ"ג לפסק דינו). לאחר שעמד בהרחבה על חובותיו של הבנק כלפי ערב, ובכלל זה ממשכן, קבע חברי השופט רובינשטיין:

"על נציג של הבנק היה לפגוש במערערת, להסביר לה על מה היא חותמת, מה משמעות הדבר ומה היקף החובות. המערערת לא פגשה בנציג הבנק, ולא הוסברו לה משמעות חתימתה והשלכותיה. קשה להלום התנהגות זו של הבנק, ותמהני עליה" (פסקה ל"א לפסק דינו).

37. חובת הגילוי החלה על הבנק זכתה לדיון נרחב בפסיקה בהקשרים רבים ומגוונים. ד"ר פלאטו-שנער עמדה על היקף חובת הגילוי ועל מקורותיה של חובה זו:

"כאשר מדברים על 'חובת גילוי' המוטלת על הבנקים מתכוונים, בדרך כלל, לחובתו של הבנק למסור ללקוח את הנתונים ואת העובדות המהותיים לביצוע העסקה הנדונה. אולם זוהי אך חובת גילוי במובן הצר של המילה. מכוח חובת האמון הבנקאית, מוטלת על הבנק חובה רחבה הרבה יותר. חובה זו כוללת, מלבד החובה למסור נתונים (חובת הגילוי במובן הצר), עוד כמה חובות נוספות השונות זו מזו ומשלימות זו את זו: החובה לערוך חוזה בכתב, ליתן ללקוח שהות לעיין בו לפני חתימתו ולמסור ללקוח עותק לאחר החתימה; החובה להדגיש ולהבליט פרטים מסוימים; החובה לתרגם את הכתוב ללקוחות שאינם דוברי עברית; החובה להסביר את מהות העסקה, על ההיבטים המשפטיים שלה; והחובה לוודא שהלקוח הבין את מלוא המידע שנמסר לו. [...] ההצדקה לכך טמונה באותה תפישת אמון מיוחדת המאפיינת את יחסי הבנק עם הלקוח ובחשיבות המיוחדת שמקנה לה שיטת המשפט שלנו. [...] מכאן חובתו של הבנק לא להסתפק במסירת נתונים אינפורמטיביים (חובת הגילוי במובן הצר), כי אם לקיים את כל אותן חובות נוספות, המיועדות להבטיח את הבנת הלקוח בכל הנוגע לעסקה. על הבנק למלא את חובת הגילוי במובן הרחב על כל רכיביה, אף אם הוא פועל בכך נגד האינטרס האישי שלו, עניין המדגיש את הקשר בין חובת הגילוי לחובת האמון. נימוק נוסף להרחבתה של חובת הגילוי המוטלת על הבנק הוא חוסר השוויון האינפורמטיבי המובנה בין הצדדים. [...] על מנת להקטין את מימדיו של הפער האמור וכדי להבטיח שהבנק לא ינצל לרעה את כוחו הרב, ראוי לא להסתפק בהטלתה של חובת גילוי צרה על הבנק, המסתכמת במסירת נתונים ועובדות. יש לחייב את הבנק בכל אותן חובות נוספות המיועדות להשיג את הבנק הלקוח לכל היבטיה של העסקה שהוא מבקש לבצע בבנק. [...] חובת הגילוי הרחבה אינה מתמצית ביחסים בין הבנק לבין הלקוח, והיא חלה גם כלפי הערב וכלפי הממשכן נכס להבטחת חיוב של אחר (להלן: הממשכן). אותה תפישת אמון מיוחדת שתוארה לעיל מאפיינת גם את יחסי הבנק עם הערב ועם הממשכן. היתרונות האינפורמטיביים של הבנק ופערי הכוחות בין הצדדים בולטים גם באשר למתקשרים אלה. לפיכך, כל חובות המשנה המרכיבות את חובת הגילוי במובן הרחב תחולנה לא רק כלפי הלקוח, כי אם גם כלפי הערב והממשכן. במיוחד נציין את החובה ליתן הסבר מפורט אודות מהות העסקה והיבטיה המשפטיים, ואת החובה להשיג את הבנת המתקשר באשר למהות החוזה" (רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 202-199 (2010) (להלן: פלאטו-שנער); ההדגשות הוספו – מ.נ.).

ד"ר פלאטו-שנער מציינת כי חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי הממשכן היא חובת גילוי במובן הרחב, הכוללת לגישתה כמה חובות משנה, ובכלל זה: חובת גילוי נתונים במובן הצר, הנוגעת לנתונים חיצוניים לחוזה; חובת הדגשה של עניינים מהותיים; חובת מתן הסבר באשר למשמעותה המלאה, לתוצאותיה ולהשלכותיה של העסקה; וחובת וידוא הבנתם של הנתונים וההסברים שנמסרו (ראו דיון בפרק השלישי לספרה, שעניינו "חובת האמון הבנקאית – מהותה, היקפה ומידתה", בעמ' 111-71).

38. לדעתי צדק בית המשפט המחוזי בקביעה כי הבנק הפר את חובותיו כלפי המשיבה. המידע שלא נמסר לה ביחס לגובה החוב הקיים הוא, מידע מהותי השייך למעגלים הראשוניים של חובת הגילוי – אלה הקרובים לליבתה של חובת הגילוי (עוד בהקשר זה: ע"א 4080/04 גילת נ' בנק מזרחי המאוחד, פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק (לא פורסם, 9.10.2005)).

39.הבנק שב והדגיש בפנינו כי המשיבה חתמה על התחייבות "להבטחת תשלום מלא ומדוייק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלווה ו/או הממשכן בקשר עם מתן השירותים הבנקאיים". לטענתו, אין כל יסוד לטענות המשיבה בהתייחס להלוואות שניתנו לבעל לאחר נטילת המשכנתא, שהלוא התחייבותה כללה גם את כל חובות העתיד. לכאורה, צודק הבנק כי לאור הקביעה לפיה המשיבה ידעה שמדובר בשטר משכנתא, ובהתחשב בכך שהוסכם על תשלום "כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק [ההדגשה הוספה – מ.נ.]" – המשיבה אינה יכולה להישמע בטענות לגבי ההלוואות שניתנו לאחר מועד החתימה על המשכנתא. לאור לשון השטר, התחייבותה מקיפה גם אותן. ואולם, הבעיה איננה מצויה במישור זה, כי אם בנקודת זמן מוקדמת יותר – הבנק היה צריך ליידע את המשיבה כי עוד לפני חתימתה על שטר המשכנתא, כבר היה קיים חוב ניכר. אם הבנק היה מקיים את חובתו ומיידע את המשיבה בעניין זה, אכן נראה כי טענות המשיבה לגבי החובות שנוצרו לאחר החתימה על השטר היו נדחות, על בסיס לשון ההסכם שעליו חתמה. ואולם בדומה לקביעתו של השופט דנציגר בעניין סולטאני, לו ידעה המשיבה כי היא מתבקשת לחתום על משכנתא לחובות עבר וחובות עתידיים בחשבון בו כבר קיימת יתרת חובה משמעותית, ובפרט כשהמשכנתא היא לגבי בית המגורים – אין כל וודאות שהמשיבה היתה מוכנה לחתום על המשכנתא. בנסיבות אלה, אין לקבל גם את טענת הבנק כי משעה שנקבע שהמשיבה ידעה שהיא חותמת על שטר משכנתא, כלל לא היה מקום לבחון את התנהלותו שלו ואת ההסבר שניתן איך שלא ניתן למשיבה. הדיון בבית המשפט המחוזי לא נעצר, ובצדק, בשאלה האם המשיבה ידעה שהיא חותמת על משכנתא, שאלה שכאמור ניתנה לה תשובה חיובית, והמשיך לבחינת יתר הנסיבות לחתימה.

40.הבנק טוען כי משמעות קביעותיו של בית המשפט המחוזי היא ש"כל עסקאות שעבוד מקרקעין הנחתמות אצל עורכי דין בישראל אינן ממלאות עוד אחר הנדרש".

ולא היא. סדרי עולם נותרו כשהיו ואין בפסק הדין משום קביעות "מהפכניות". עוד בעניין סולטאני הציע השופט דנציגר:

"בשולי הדברים יוער, כי לדידי, החתמתם של ממשכנים מוטב שתעשה בסניפי הבנק ובפני נציגי הבנק (ולא בבתיהם או במקום עסקם של הממשכנים באמצעות באי כוחם של הממשכנים), כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים לממשכנים."

אצטרף אף אני להמלצתו.

כל שנאמר היה ידוע: על בנקים חלות חובות גילוי והפרתן של חובות אלה גוררת עימה פגיעה בתוקף ההסכם שנחתם, מתוך חוסר ידיעה של הלקוח. חובת הבנק היא למסור ללקוח מידע משמעותי, מתוך תפיסה של פערי הכוחות ביניהם הנובעים מפערי מידע. מסירת המידע נועדה לגשר על הפער שבין הבנק לבין הלקוח, דבר העשוי למקסם את התועלת הגלומה בעסקה. לשני הצדדים ואף למשק בכללותו (פלאטו-שנער, לעיל, בעמ' 212-211). בענייננו, כאמור, לא מדובר בנתון שחשיבותו יכולה להיות שנויה במחלוקת. גובה החוב הקיים הוא נתון מהותי השייך למסגרת של חובת הגילוי במובן הצר והבנק אינו יכול לפטור עצמו מגילוי נתון זה. דומה כי הבנק יכול להלין רק על עצמו, על כך שלא הבהיר למשיבה כי בשעה שבה חתמה על המשכנתא, כבר היה קיים בחשבון החח"ד חוב בגובה כחצי מיליון ש"ח. על הבנק לקיים הליך מסודר שבמסגרתו יובאו לידיעת הצד השני לחוזה המשכנתא, כל הפרטים הרלוונטיים לעסקת המשכנתא, ובעיקר החוב קודם, ככל שקיים כזה, שגם אותו נועדה המשכנתא להבטיח.

41. ודוק: הבנק מעוניין לתת הלוואות ולהרוויח עליהן. מתן הלוואות הוא אחד מעיסוקיו המרכזיים של הבנק. עם זאת הבנק זקוק לבטחונות נאותים כנגד ההלוואות שהוא מעניק. לבנק יש לקוח שהספיק לצבור חובות והוא מבקש לקבל אשראי בחשבון פרטי או עסקי. הבנק דורש בטחונות והלקוח מציע לשעבד דירה המשותפת ללקוח ולאשתו. בסיטואציה זו, שהיא סיטואציה שכיחה, יש ניגוד עניינים מובנה בין הבנק לבין אשתו של הלקוח. הבנק יודע כי גילוי היקף החובות הקיים בחשבון יכול להביא את אשת הלקוח לסרב למשכן את הדירה. הבנק עלול לעתים לצאת וידיו על ראשו לגבי חובות העבר. הבנק עשוי להיות מעוניין שלא לחשוף את הלוואות העבר, לעומת זאת אשת הלקוח זקוקה למידע לשם קבלת החלטה מושכלת. הנסיון מלמד כי אף שבין בני זוג רבים אין סודות, עדיין לא תמיד יחשוף הלקוח את מלוא המידע בפני אשתו. לפעמים, למרבה הצער, גם ימסור מידע בלתי נכון. כאן נכנסת לתמונה חובת הגילוי של הבנק כלפי המתקשר האחר, אשת הלקוח. גילוי המידע יאפשר למתקשר האחר לקבל החלטה המודעת לנתונים המתחייבים. חיוב הבנק בגילוי יש בו כדי לפתור את ניגוד העניינים המובנה.

42. בנקודה זו, הוסיף הבנק וטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעתו של בית משפט השלום לפיה המשיבה הייתה מודעת לחובות שיצר בעלה, ואם כך, אין זה רלוונטי אם הייתה עליו חובה לעדכן את המשיבה בדבר מצב האשראי בחשבון, אם לאו. ממילא, לטענת המערער, מדובר בנתונים שהיו בידיעתה של המשיבה. לדעתי, אם אכן היה מוכח שהמשיבה ידעה על קיומו של חוב בחשבון החח"ד, כמו את גודל החוב (אפילו לא במדויק); ועוד היה מוכח כי הבנק ידע זאת, אכן לא היה מקום שלא להכיר בתוקפו של שטר המשכנתא. כפי שציינתי לעיל, חובת הגילוי היא חובה תכליתית. חובת גילוי נועדה לגלות מידע מקום שידיעתו של מידע זה אינו מצוי בידיעת הצד שחבים לו גילוי. לעומת זאת, כאשר המידע גלוי, וכאשר שני הצדדים יודעים זאת, אין טעם בהחלת חובת גילוי "פרוצדוראלית" המנותקת מידיעת הצדדים בפועל. ואולם, בענייננו, לא הוכחה ידיעה שכזו מצד המשיבה. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא מודע לקביעת בית משפט השלום לפיה המשיבה ידעה כי לה ולבעלה יש חובות. ברם, נקבע גם כי "לאור הדרך שבה בעלה ניהל את החשבונות והעביר כספים מחשבון לחשבון, גם ידיעתה [של המשיבה – מ.נ] מהו גובה החוב, אם בכלל, בחשבון, מוטלת בספק רב". פירושו של דבר: לא עלה בידי הבנק להוכיח כי המשיבה הייתה מודעת באופן אחר לגובה החוב וכי רק בשל כך הבנק ראה עצמו פטור מהבאת העניין לידיעתה. אשר לקביעותיו של בית משפט השלום, קביעות שהבנק התייחס אליהן בהרחבה, כל שנקבע בהקשר זה הוא שהמשיבה ידעה כי לבני הזוג "היו חובות", וזאת נוכח עדות המשיבה בבית המשפט לפיה בעלה אמר לה "שהם מבזבזים יותר מכל משפחה ממוצעת". בעדות זו אין משום ראייה לכך שהמשיבה ידעה מה גובה החוב, בחשבון החח"ד, ולו בקירוב, במועד הרלוונטי. בין כך ובין כך, ממצאיו של בית משפט השלום ניתנו במסגרת החלטה בעניין סעד זמני ועל כן עסקינן בממצאים לכאורה בלבד.

43. אשר לטענות בעניין משמעות החתימה אצל עורך הדין: לפרוצדורה זו נודעת חשיבות רבה ביותר אשר טעמה ותכליתה אינם נפגעים מן האמור לעיל. על פי תקנות המקרקעין, שמור לעורך הדין שבפניו נחתם השטר תפקיד בעל חשיבות רבה. עורך הדין, כפי שעשה גם עורך דין טולצ'ינסקי בענייננו, מעיד כי פלוני הממשכן התייצב לפניו וכי לאחר שעורך הדין זיהה אותו והסביר לו את מהות העסקה שהוא עומד לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, ולאחר ששוכנע שהדבר הובן לממשכן כראוי, חתם הממשכן לפניו על שטר המשכנתא מרצונו. ההסבר בדבר מהות העסקה ובדבר תוצאותיה המשפטיות הינו בעל ערך רב. ואולם, בצדק נקבע כי החתימה בפני עורך דין אינה פוטרת את הבנק מחובותיו הוא. הבנק מבקש להיתלות בתקנות המקרקעין כפוטרת אותו מאחריות לידיעת הממשכן על קיומו של חוב קודם, כל אימת שפרוצדורת החתימה המפורטת בתקנות קוימה. ברם, תקנות המקרקעין מסדירות את הליך רישומה של עסקה בכל הנוגע לחתימה בפני עורך דין ובפני רשם המקרקעין. אין בתקנות המקרקעין, בין שקוימו ובין שלאו, כדי לפטור גורמים אחרים מחובתם שלהם (בין היתר לפי חיקוקים אחרים). דומה כי המקרה הנוכחי ממחיש את הטעם לכך היטב: עורך הדין טולצ'ינסקי קיים את חובתו ואישר את חתימת המשיבה ובעלה על שטר המשכנתא בפניו, רק לאחר שמסר להם את ההסבר הדרוש לחתימתם. ואולם, בהיותו עורך דין חיצוני, עורך דין טולצ'ינסקי לא יכול היה למסור למשיבה מידע כלשהו לגבי היקף האשראי שניטל על ידי הבעל עובר לחתימה על המשכנתא. על הבנק היה מוטל למלא את החֶסֶר האמור בידיעת המשיבה. ודוק: הבנק טען כי לא היה מקום לייחס משקל לזהותו של עורך דין טולצ'ינסקי כעורך דין חיצוני לבנק. בעניין זה יש להבהיר כי לעובדת היותו עורך דין חיצוני אין משמעות לכשעצמה. בלב פסק הדין עמדה השאלה האם הבנק יידע את המשיבה לגבי גובה החוב. בעניין זה, אם הבנק היה מוכיח כי עניין גובה החוב הובא לידיעת המשיבה בדרך זו או אחרת, לא הייתה כל חשיבות לשאלה האם עורך הדין שבפניו נעשתה החתימה על השטר, עובד בבנק או מחוצה לו. גם עורך דין העובד בבנק שאינו יודע שקיים חוב – לא יוציא את הבנק ידי חובה. אשר לטענות בעניין אי זימונם של עורך דין טולצ'ינסקי והבעל לעדות, אעיר בקצרה כי לא היה בעדויות אלה כדי לסייע לבנק. מעבר לכך שכאמור, עורך דין טולצ'ינסקי, בהיותו עורך דין חיצוני לא יכול היה לדעת מה גובה החוב הקיים.

44. מן האמור לעיל, עולה כי אף שהמשיבה ידעה – שלא כטענתה – שהיא חותמת על שטר משכנתא ואף חתמה על העסקה בפני עורך דין – לא ניתן להעניק לעסקה זו את מלוא תוקפה, נוכח אי קיום חובת הגילוי בהתייחס לנתון מהותי ויסודי של העסקה. אכן, ייתכן, כפי שטען הבנק, שהמשיבה הייתה מודעת לכך שהיא חותמת על עסקת משכנתא וזו נחתמה על ידה כפונקציה של האינטרסים הכלכליים שהיו לה באותה העת. למעלה מזה: ייתכן כי המשיבה ידעה שלבני הזוג היו חובות באותה העת וייתכן אף שהיה לה מידע לגבי היקפי החובות השונים. אך בענייננו מדובר בהשערות. מה שכן הוכח הוא שהבנק לא הביא לידיעתה של המשיבה כי בשעת החתימה כבר קיים בחשבון חוב עבר של קרוב לחצי מיליון ש"ח. בעסקה זו הסכימה המשיבה למשכן את בית המגורים שלה ושל ילדיה, כנגד אשראי בלתי מוגבל בסכום. אין זה מופרז לדרוש מן הבנק להבהיר למשיבה את דבר קיומו של החוב ואת גובהו. ייתכנו נסיבות שבהן לא תתקבל טענתו של צד לחוזה מול הבנק כי חתם על עסקת המשכנתא מרצון, אך זו חסרת תוקף מחמת הפרת חובת הגילוי. הכל תלוי בנסיבות הקונקרטיות שהונחו.

אבהיר כי לדעתי גילוי המידע אינו מעורר בעיה בתחום חובת הסודיות המוטלת על הבנק כלפי לקוחו: הבנק, הנמצא בעמדת כוח יכול לומר ללקוחו – אם תיתן לי בטוחה מספקת אחרת לא יהיה צורך בגילוי אינפורמציה. אולם, אם אתה מבקש למשכן דירה משותפת לך ולאחרת – קבלת המשכנתא מותנית, מבחינת הבנק, באישורך למסור מידע מלא למתקשר האחר. הלקוח, הזקוק לכך שתרשם משכנתא יסכים לגילוי (או יתן בטוחה אחרת).

בענייננו, כאמור, הפרת חובת הגילוי משליכה על תוקף עסקת המשכנתא כולה.

 המשכנתא לבנק אגוד

45. מקובלת עלי כאמור טענתו של הבנק לפיה הבנק זכאי לקבל את הכספים שהועברו על ידו לבנק אגוד לצורך פירעון המשכנתא שהייתה לבני הזוג שם. מסכימה אני לטענתו של הבנק כי אין זה ראוי שהמשיבה תופטר מחובת המשכנתא שעל בית המגורים, תוך שמירת הנכס בידיה, כשהוא לכאורה נקי ממשכונות או שעבודים. בעניין זה מתעוררות שאלות שבעובדה ושאלות שבדין. כזכור, המשיבה טענה בסיכומיה שהוגשו לבית משפט זה כי החוב לבנק אגוד שולם באמצעות מכירת נכסים שהיו לה ולבעלה בארצות הברית, ולדבריה טענה זו "הוכחה כנכונה באמצעות מסמך שהוצג למנהל סניף הבנק במהלך הדיון וסומן ת/2 המהווה ראיה להעברת סכום של 130,000 דולרים לבנק מארה"ב". המשיבה אף טענה כי "בכך הודה מנהל סניף הבנק בחקירתו". האומנם? בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו:

"ביום 10.10.2000 נתן הבנק הלוואה ע"ס 585,000 ₪, שברובה הועברה לבנק איגוד לכיסוי הלוואה בחשבון המשותף של התובעת [המשיבה – מ.נ.] ובעלה, אשר היתה מובטחת במשכנתא על הנכס הנ"ל. העברת הכסף אפשרה לבטל את המשכנתא שהיתה רשומה לטובת בנק איגוד על הנכס נשוא התביעה, ולרשום משכנתא לטובת בנק הפועלים".

למעשה, חרף טענת המשיבה בעניין פירעון המשכנתא לבנק אגוד ממכירת נכסים בחו"ל, תמונה שונה מצטיירת גם מעדותה שלה בפני בית המשפט המחוזי. אביא את החלק הרלוונטי מתוך חקירתה הנגדית:

"ש. את יודעת שאתם לקחתם משכנתא בבנק איגוד ביחס לבטחון של הלוואה שלקחתם, של 100,000 דולר, למימון רכישת הבית או בניית הבית שלכם?

ת. כן.

ש. את אמרת שמנהל בנק איגוד הזמין אתכם ביום מן הימים ואמר לכם שאתם לא משלמים את ההלוואה ודרש את הכסף בגין אותה הלוואה, נכון?

ת. נכון, בשנת 97 סגן מנהל סניף בבנק איגוד פנה לשנינו, הזמין אותנו לפגישה, ישב איתנו והסביר שהוא מבקש שנשלם את המשכנתא, הלוואה, אני לא יודעת מה, בסך של 100,000 דולר, שנעביר במהירות לבנק איגוד. באותה תקופה היו בידינו שני בתים בארה"ב, יצאנו אני ובעלי והחלטנו למכור את שני הנכסים בארה"ב ובאמת בעלי מכר את הנכסים בארה"ב והכסף היה צריך לעבור לבנק איגוד.

ש. יש לך אסמכתא שזה היה בשנת 97 ששילמתם את המשכנתא, כיון שאני אומרת לך שזה שולם ב-[שנת] 2000 ולי יש אסמכתא ואת ראית זאת בתצהירי, מה תגובתך?

העדה לביהמ"ש: אם שואלים אותי, אם אני יודעת שההלוואה בסך 100,000 דולר של בנק איגוד נפרעה באמצעות לקיחת הלוואה אחרת מבנק הפועלים ולא באמצעות מכירת נכסים שלנו מארה"ב, אני משיבה שזה לא ידוע לי. הפגישה בבנק איגוד היתה בשנת 97 או 98 ועד לשנת 2000 אף אחד מבנק איגוד לא פנה אלי ומתוך זה הבנתי שההלוואה שולמה.

העדה ממשיכה:

ש. אני אומרת לך שבשנת 2000, בין מאי לספטמבר 2000, את היית בבנק איגוד ואת יודעת שבנק איגוד ביטל את המשכנתא שלכם על הנכס ורשם משכנתא על הבית ברעננה ואז חתמת על המשכנתא של הבית ברעננה, ואת יכולה גם לומר את הגוש והחלקה של הבית, מהי תגובתך?

ת. את יכולה להראות לי מסמך שאני חתמתי בבנק איגוד? אני לא זוכרת שהייתי בבנק איגוד.

ש. את לא זוכרת שחתמת על ביטולים של משכנתא בבנק איגוד?

ת. אני לא זוכרת. אני לא זוכרת שביטלו לי את המשכנתא של בנק איגוד. מדוע לא הראית לי זאת עד עכשיו?

ש. את ראית כסף שהגיע מחו"ל ממכירת הנכסים בארה"ב?

ת. עד לפני מספר חודשים לא ראיתי. לפני כחודשיים בעלי הראה מסמך לבורר, שבעצם הכסף שהיה צריך לעבור לבנק איגוד, הגיע לבנק הפועלים לחשבון הפרטי שלו. אני לא ידעתי מזה עד עכשיו. אני ראיתי את המסמך לאחרונה.

עו"ד ולנר: אני מציג את המסמך, עליו העידה העדה, לעו"ד סלונים ולבית המשפט. 

המסמך מוגש ומסומן ת/2" (עמ' 8-7 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).

46.ת/2 עליו סומכת המשיבה מעיד, ככל הנראה, על העברה בנקאית של סכום בגובה 130,000 דולרים מחשבון בנק אמריקאי (FIRST UNION NATIONAL BANK) לחשבון הבנק של הבעל בבנק הפועלים בישראל. לא מדובר במסמך פורמאלי החתום בידי עובד של הבנק האמריקאי. על כל פנים, לא ניתן להסיק ממסמך זה דבר וחצי דבר לעניין פירעון המשכנתא בבנק אגוד. אשר לטענת המשיבה לפיה מנהל סניף הבנק אף "הודה בכך", לא ברור על מה מבססת המשיבה טענה זו. המשיבה מפנה לדברים הבאים מתוך עדותו של מנהל הסניף בבית המשפט המחוזי:

"ש. אני מפנה אותך ל-ת/2. תאשר שעל-פי מסמך זה בספטמבר 98 נתקבל בחשבון 8160 הסכום הנקוב בו?

ת. אני לא יכול לזכור. המדובר במסמך שנחזה להיות העברה. אני צריך לראות מסמך של בנק הפועלים שהתקבל סכום כזה וכזה" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).  

מדבריו אלה של מנהל הסניף לא ניתן ללמוד על כך ש"גירסת המשיבה לפיה החוב בבנק איגוד שולם ממכירת נכסים בחו"ל התבררה כנכונה"; או על כך ש"טענות הבנק בעניין ההלוואה שנלקחה בבנק איגוד הן טענות בעלמא שלא הוכחו". ת/2 עשוי להעיד כך על שהועברו כספים מחשבון בנק אמריקאי לחשבון הבנק של הבעל בארץ, שהיה אצל המערער ובכך הוקטן בו החוב. אין בכך משום הוכחה שהמשכנתא בבנק אגוד נפרעה באמצעות העברת הכספים האמורה.

47. עולה מהראיות כי ביום 21.9.2000 שלח הבנק מכתב לבנק אגוד ובו ביקש את הסכמתו של בנק אגוד לרשום משכנתא בדרגה שנייה, ללא הגבלה בסכום, להבטחת חובות והתחייבויות הממשכנים (המשיבה ובעלה) כלפי הבנק, תוך התחייבות כי "עם רישום המשכנתא כאמור, נעביר לזכות חשבון ה"ה מרטין יהודה ומיכל ... סך שלא יפחת מ-119,000$ ארה"ב כשווים בשקלים. ועם העברת התשלום, אתם תבטלו את המשכנתא הרשומה לטובתכם". בנק אגוד עצמו שלח מכתבים לבנק הפועלים המאשרים את האמור במכתב המצוטט. בהמשך, מיען בנק אגוד מכתב גם לרשם המקרקעין ובו הצהיר על הסכמתו לרישום משכנתא בדרגה שנייה לטובת הבנק, בהתאם להסכמה שהושגה בין הבנקים. למוצגי הבנק צורפו גם ראיות המעידות על העברת הכספים האמורים לבנק אגוד. זאת ועוד, על כתב ההתחייבות להחזרת ההלוואה בגובה 585,000 ש"ח מיום 10.10.2000, בסעיף "מטרת ההלוואה", נכתב כי "הקרן ניתנה למטרה: כיסוי משכנתא בבנק אגוד + חובות". המסקנה היא כי הוכח באופן פוזיטיבי שההלוואה בסך 585,000 ש"ח שימשה ברובה לפירעון המשכנתא בבנק אגוד. לעומת זאת, טענת המשיבה בעניין כספים שהגיעו לכאורה מארצות הברית ושמשו לפרעון החובה לבנק אגוד לא הוכחה בשום מקום ולא בכדי לא ניתן לה כל ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

48. מקביעת העובדות קצרה לדעתי הדרך למסקנה המשפטית. אין הגינות ואין הצדקה לכך שפלוני יימנע מפירעון חובו לאלמוני, יהא זה אדם פרטי או בנק, ואף יזכה לשמור על הנכס ששועבד לטובת אלמוני להבטחת חובו זה. משק כלכלי תקין אינו יכול להתנהל כשחובות לא נפרעים ושעבודים אינם ניתנים למימוש (ראו: פלאטו-שנער, לעיל, על הסייגים לחובת האמון בעמ' 111-105). בנסיבות העניין דנן, אני סבורה כי התוצאה לפיה המשיבה יוצאת פטורה מתשלום המשכנתא שהיתה קיימת על נכס המקרקעין, לטובת בנק אגוד מבלי שהדבר יפגום מהנאתה מן הנכס – איננה הוגנת ואין להסכים עמה. כזכור, המשכנתא לבנק אגוד, במועד העברת הכספים מן הבנק אליו, עמדה על סך של 119,000 דולרים, כשוויים בשקלים באותה עת. ההלוואה מהבנק מיום 10.10.2000 הייתה בגובה 585,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי לא קבע כמה מתוך הסכום של 585,000 ש"ח הועבר לבנק אגוד, אלא קבע כי הלוואה זו "ברובה הועברה לבנק איגוד". ואולם, כפי שעלה מן ההתכתבויות בין הבנקים, הסכמתו של בנק אגוד לרישום המשכנתא לטובת המערער, ללא הגבלה בסכום, הותנתה בפירעון המשכנתא שהייתה רשומה בבנק אגוד – בגובה 119,00 דולרים. למוצגי הבנק צורף מסמך המעיד על העברת 484,094.5 ש"ח, עוד באותו היום שבו ניטלה ההלוואה בסך 585,000 ש"ח. נתון זה מתיישב עם מכלול הנתונים שהוצגו, המעידים על כך שהכסף הועבר לבנק אגוד לפירעון המשכנתא שהייתה שם כולה. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי שטר המשכנתא נשוא הערעור יכובד על ידי המשיבה עד כדי גובה הסכום של 119,000 דולרים, כשוויים בשקלים במועד העברת התשלום לבנק אגוד, בתוספת ריבית והצמדה מיום 4.10.2000 על פי תנאי החשבון החח"ד של הבעל.

49. ומכאן – לצד המשפטי. לדעתי אין לפטור את המשיבה מאותו חלק של המשכנתא שהוא הסכום שהועבר לבנק איגוד לפרעון משכנתא קודמת, עליה ידעה המשיבה. התעלמות משטר המשכנתא כליל פירושה שהבנק לא יוכל לפרוע גם את החוב כלפיו שנוצר עקב פירעון חוב שהיה לבני הזוג בבנק אגוד. תוצאה זו שקולה לעשיית עושר ולא במשפט של המשיבה על חשבון הבנק, שכן המשיבה יוצאת פטורה מפירעון המשכנתא מחד גיסא והמקרקעין אינם משועבדים למערער מאידך גיסא. כאשר ראובן משלם ללאה את חובו של שמעון, אי החזרת החוב לראובן על ידי שמעון, היא עשיית עושר ולא במשפט, המחייבת כי לראובן יושבו הכספים (לסוגית פרעון חוב של הזולת ראו דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א, 260-304 (מהדורה שניה, 1998). בנוסף, על פי האמור בסעיף 14 לחוק המשכון, זכאי הבנק לחזור אל המשיבה ובעלה ולהיפרע מהם את החוב האמור:

פדיון משכון שלא על ידי החייב

 14. נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו.

 סוף דבר

50. אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי הבנק יהיה זכאי לממש את המשכנתא נשוא הערעור כדי גובה החוב שהועבר על ידו לבנק אגוד, על פי השווי השקלי שלו במועד העברת הכספים (כאמור בפיסקה 48 לעיל). מאחר שהערעור התקבל רק באופן חלקי, לא ייעשה צו להוצאות.  

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופטת ע' ארבל:

אני מסכימה.

                                                                                      ש ו פ ט ת

 הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.

 

           ניתן היום, ‏כ"ו אדר א, תשע"א (2.3.2011).

המשנה-לנשיאה

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

_________________________