לתת "שקט תעשייתי" לדנקנר

                                             עו"ד אמיר אלטשולר

ביהמ"ש המחוזי אישר אתמול (א') את קיום אסיפות הנושים של אי.די.בי, גם אם הושאר "פתח מילוט" לדנקנר. כדי לנצל את אותו פתח מילוט, על דנקנר להראות את רצינות העסקה המתגבשת עם המשקיע הפוטנציאלי בעצם הפקדת ערבות של כחצי מיליארד שקל.

הסדרי נושים מלווים מטבעם בדילמה לא פשוטה לעניין ניהולה העתידי של חברה בקשיים ולעניין ההחלטה אם לפעול להבראתה או לחיסולה, כאשר הרציונאל שעומד מאחוריה הוא הרצון למקסם את יכולת החזר החוב לנושים.  

מקסום החזר החוב אינו דבר שניתן למדוד אותו בתקופה קצרה (SHORT RUN), אלא יש לבחון את הפוטנציאל שלו לאורך תקופה ארוכה (LONG RUN), ולהבין מי הגורם שיכול לחלץ את הספינה שמתחילה לטבוע.  

נושים, שבעבר הלא רחוק שבחו והללו את דנקנר ואנשיו, נהנו בפועל מביצועי העבר של אי.די.בי, הרוויחו לא מעט, והמשיכו להשקיע בה ולרכוש אגרות חוב שלה. כל זאת, מתוך בחירה ורצון חופשי. כיום, אותם נושים מבקשים "להעניש" את דנקנר ולפעול לשם לקיחת השליטה והניהול באי.די.בי לידיהם.  

ואז מה? האם יש היום קברניט חדש טוב יותר שמכיר את אי.די.בי אחזקות כפי שדנקנר מכיר? גם אם דנקנר כשל בניווטה של הספינה הטובעת וגם אם יתברר בעתיד שהוא שגרם לה לעלות על "שרטון" (דבר שרחוק מלהיות מוכח), קשה להתווכח עם הרצון האמיתי שהוא מפגין והניסיונות האין סופיים לחלץ אותה מהמקום בו היא מצויה.  

תקלות וכישלונות קורים חדשות לבקרים. האמרה "מי שלא עושה לא טועה" איננה רק קלישאה אלא יש בה כדי לשקף המציאות המסחרית בה אנו חיים, כהווייתה.  

כל השקעה באשר היא טומנת בחובה סיכון. ככל שפוטנציאל הרווח גדול יותר, כך גדל גם פוטנציאל הסיכון. פעם נהגנו לומר שמי שלא רוצה סיכון ש"יסגור" את הכסף בבנק. כיום, אחרי אירועי קפריסין האחרונים, המשבר הפיננסי שפקד את מערכת הבנקאות באי השכן וההחלטות בדבר חילוט כספים המצויים בחשבונות פרטיים, גם הפקדת כספי חיסכון בבנק איננה בטוחה יותר.  

השופט איתן אורנשטיין קבע באופן ברור ונכון בהחלטתו כי "החברה לא קפאה על שמריה, אלא פעלה לגייס משקיעים על מנת להציע הסדר נושים מטעמה". השופט ביקש לאזן בהחלטתו בין דרישות הנושים לבין ההבנה כי יש לתת לדנקנר מרחב תמרון כלשהו למיצוי ההשקעה הפוטנציאלית. אולם ייתכן שלוח הזמנים הקצר והלחץ מצד הנושים יהיה בסופו של יום בעוכרם.  

ברור לכל כי לא ניתן לייצר הסדר נושים שכזה בן רגע, כי ככל ויופעל לחץ גדול יותר על דנקנר מצד הנושים, הדבר יפגע ויגרע מהיכולת שלו למקסם את המו"מ עם המשקיע הפוטנציאלי, וממילא לא יהיה בידו לשפר את ההצעה עבור הנושים.  

מכאן, ראוי היה שהנושים עצמם ימתינו עם בקשתם לכינוס האסיפות ויאפשרו לדנקנר "שקט תעשייתי" למיצוי המהלכים בהם הוא נוקט ואשר אותם הוא רוצה לקדם, גם במחיר שלא יהיה בידו לצלוח מכשול זה. הדבר נכון שבעתיים שעה שעסקינן באדם שפעל ללא כל כוונת זדון.  

שיקומה של חברה אינו דבר של מה בכך. צריך לזכור כי תחילתו של כל הליך שיקומי הוא בקיומם של מספר ממצאים פתולוגיים שיכולים להוביל לפירוקה של החברה ולחיסולה. היעדרם של הממצאים הפתולוגיים ממילא לא היה מכניס את החברה להליך הדורש שיקום והבראה. מכאן, לאור חוסר היציבות שממילא קיים בהליכי הבראה של חברה, בראי העובדה שאינטרס הנושים הוא שהחברה תשתקם ותמשיך את פעילותה, נכון יהיה ש"המשקם" ידע לנווט ולתמרן בזהירות ובתבונה הראויה בין כל המכשולים העומדים בפני שיקומה, נכון יהיה שדנקנר ימשיך לאחוז במושכות החברה.