הבראת חברות ושחרר ערבים מערבותם

                                          עו"ד אמיר אלטשולר

א. מבוא

מטרתה של רשימה זו הינה לבחון את מהותה של סמכות בית המשפט, ככל שזו קיימת, לפי סעיף 233 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983, (להלן – "פקודת החברות"), לשחרר ערבים מערבותם לחובות החברה, ואת הרציונל העומד בבסיסה של סמכות זו, לרבות את השלכותיה הפרקטיות והתיאורטיות לקיומו של הסדר לפי סעיף זה.

סעיף 233 לפקודת החברות הינו האפשרות המרכזית לקבלת גושפנקא חקיקתית לארגון מחדש, הסדר או פשרה עם נושיה (או חבריה) של החברה, בין אם נכנסה להליכי פירוק ובין אם לאו. מטרתו של "ההסדר" נשוא סעיף זה הינה לאפשר את שיקומן של חברות כושלות ע"י ארגונן מחדש או על-ידי פשרה או הסדר כתחליף לפירוק.

למותר לציין, כפי שנראה להלן, כי הסעיף הנ"ל לוקה במספר "לאקונות" ואינו כולל הוראות חשובות ביותר, כמו למשל הוראה בעניין בו עסקינן, קרי, סמכותו של בית-המשפט לשחרר ערבים מערבותם במסגרת הסדר כאמור. מכאן, כי ניתוח פסקי הדין בעניין דנא מהווה נדבך מרכזי וחשוב בהבנת הרציונל העומד מאחורי הוראות הסעיף האמור.

סעיף 350 לחוק החברות התשנ"ט – 1999 (להלן – "חוק החברות"), החופף למעשה לסעיף 233 לפקודה ואשר אמור לתפוס את מקומו, מכיל, את אותן הוראות חוק המצויות בסעיף 233 (במספר שינויים הזניחים לעניין דנא, שיפורטו להלן). מאחר ועקרונות הפסיקה העוסקת בשחרור הערבים מערבותם לחובות החברה במסגרת הסדר נבחנו בטרם נכנס לתוקפו חוק החברות, אתייחס בעבודה זו לרזי הוראות סעיף 233 הנ"ל כבסיס לניתוח הסוגייה האמורה.

המחקר נשוא עבודה זו מציג ובוחן, בין השאר, את השאלה האם איפשר המחוקק לבית המשפט, דרך השארת "הפרצות" האמורות בסעיף 233, לקנות לעצמו סמכות לשחרר ערבים במסגרת ההסדר הנ"ל וממילא לבטל או לפגוע בזכות אובליגטורית עצמאית, של נושה המחזיק ערבויות אישיות, המהוות בטוחה לקיום חיוב, כל זאת בראי הרציונל העומד מאחורי חוק הערבות, תשכ"ז – 1967.

כן, בוחנת עבודה זו את אופן יכולתו של בית המשפט לסווג את הנושים בהתאם לאינטרסים אותם הם מייצגים, ולהכריע בקביעת נקודת האיזון בין אינטרס הנושים האוחזים בערבויות אישיות, לבין צורכי המסחר או "כלל הנושים" השואפים להגיע להסדר, במסגרתו יופטרו הערבים מחבותם האישית, וזאת כדי שיהיה בידיהם הרצון והמוטיבציה לסייע בשיקום החברה ובאיתור נכסיה, קל וחומר, כשמדובר בערבים שהינם בעלי עניין, ומי שהיו בגדר "נושאי משרה" בחברה.

פסה"ד המרכזי העומד למבחן בעניינים אלו, אשר ממנו התפתחה התפיסה העכשווית הינו ע"א 303/66 כונס הנכסים הרשמי (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב ואח'. מדובר בפסק-דין משלהי שנות השישים, אשר אימץ לתוכו את תורת המשפט האנגלית, ואשר חלק מהקביעות האמורות בו משמשות אותנו עד היום בהבנת סמכותו ורצונו של בית המשפט להתערב בהליכי הסדר או פשרה. בפסה"ד האמור נדרש ביהמ"ש העליון להכריע בנוגע לכשירותו ותוקפו של הסדר פשרה, אשר היה בו כדי לשחרר את הערבים לחובות החברה. בית המשפט בוחן בפסק-דינו הנ"ל, בין השאר, את מערכת יחסי הגומלין בין נושים בעלי ערבויות אישיות לבין נושים ללא ערבויות אישיות, ואת התועלת שיש בהסדר מעין זה להביא ל-2 הצדדים, כל זאת בראי מבחן ההגינות המסחרית.

ואומנם, כפי שנראה, הרי ש"מבחן ההגינות המסחרית" מהווה נדבך מרכזי וחשוב באישור הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות, לרבות ובמיוחד, לרציונל העומד מאחורי סמכות בית-המשפט, ככל שעומד, לשחרר ערבים מערבותם במסגרת הליכי הסדר זה.

רציונל זה מביא אותנו לאלמנטים נוספים אשר יוצגו ויבחנו בעבודה שלפנינו. כך למשל, השאלה מהן הנסיבות ובאילו מקרים ייעתר ביהמ"ש לבקשת ערב לשחררו מערבותו לחברה; האם שחרור הערב נעשה באופן אוטומטי, מיד עם אישור ההסדר, או שמא יש להורות על כך באופן מפורש, וכיוצ"ב.

ב. הצגת הנושא

ככלל, סעיף 233 לפקודת החברות עוסק בסמכותו של ביהמ"ש להתערב בהליכי הבראה של חברה, במסגרתם יש בידו כדי לאשר פשרה או הסדר בין חברה לבין נושיה או חבריה1, או בינה לבין סוג מסויים שבהם.

סעיף 233 לפקודת החברות מחולק למספר תת-סעיפים המקנים לביהמ"ש שיקול דעת רחב למדי בהפעלת כלים פרוצידורליים ומהותיים כאחד, אשר בהפעלתם יש כדי "להגן" על החברה מפני הליכים משפטיים כאלו ואחרים, שעלולים להפריע להליך "הבראת החברה".

"התערבותו" של בית המשפט בהליכים מעין אלו והפעלת שיקול דעתו הינם פועל יוצא של בקשה (בדרך המרצה) של החברה, של נושה, של חבר בחברה, או של מפרק אם החברה היא בפירוק.

למותר לציין, כי המונח "הסדר" המוגדר בשלהי סעיף 233 האמור טומן בחובו גם "…ארגון מחדש של הון המניות בדרך של איחוד מניות מסוגים שונים או בדרך של חלוקת מניות לסוגים שונים, או בשתי הדרכים כאחת.", ובנוסף, כל פעילות שיש בה כדי להבריא את החברה.

בטרם ניכנס לשאלת סמכות ביהמ"ש לפי סעיף 233 הנ"ל לשחרר ערבים מערבותם יש להבין ולבחון מה הרציונל העומד מאחורי המושג המשפטי הנקרא "ערבות", לרבות יישומיה השונים של הערבות והתנאים לקיומה.

1. מהותה של הערבות:-

סעיף 1 (א) לחוק הערבות, תשכ"ז – 1967, 2 שכותרתו "מהות הערבות" קובע כי "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי."

סעיף 3 לחוק הערבות קובע כי "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבות של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה…"

מכאן, כי הערבות היא סוג של בטוחה (למעשה, בטוחה חוזית), המהווה כלי המסייע לקידום פעילות כלכלית, וכדי לשמור על יעילות הערבות ככלי כלכלי, יש לשמור על האיזון בין הזכויות של הצדדים לעסקת הערבות.

הצדדים לעסקת הערבות, כפי שעולה מתוך סעיף 3 לחוק הערבות, הם ערב ונושה, כך שערך הערבות כבטוחה תלוי למעשה בשני גורמים עיקריים, האחד, בסולבנטיות ובמהימנות של הערב והשני ביעילות ובמהירות של הליך הגבייה מהערב.

לגבי התנאי הראשון, קרי, הסולבנטיות והמהימנות של הערב – זהו תנאי שלנושה יש לגביו מידה מסויימת של שליטה, כלומר, הנושה יכול לבחור את זהות הערב או להתנות תנאים ביחס לכשירותו לערוב לעסקה, ואף לקבוע את תנאי הערבות, כחלק מהמשא – ומתן לקיום העסקה. לגבי התנאי השני, אזי מדובר על אלמנט הנתון פחות לשליטתו של הנושה, אלמנט שיש בו הסתמכות על גורמים נוספים, כמו ערכאות שיפוטיות וכיוצ"ב.

באופן בסיסי ואינסטינקטיבי ניתן לומר כי הערבות ניתנת מתוך כוונה או תקווה שהערב לא יצטרך לפרוע את החוב העיקרי. החייב העיקרי הוא זה שצריך לשאת בנטל עסקת היסוד. הערבות ניתנת כבטוחה, אך משמעותה איננה כי הערב נטל על עצמו התחייבות ראשית כזו או אחרת, אלא עדיין התחייבות משנית מתוך ציפייה שהוא לא יצטרך לפרוע את החוב העיקרי; רוצה לומר, מתוך תקווה וציפייה שעסקת היסוד, קרי, ההתחייבות הראשית, תצא אל הפועל. האינסטינקט אומר כי רק אם לא תהיה ברירה, יצטרכו לפנות אל הערב, (הגם שאינסטינקט זה אינו בא לידי ביטוי באופן ממשי בחוק הערבות, הדורש פנייה פורמלית בלבד אל החייב העיקרי בטרם תתבצע פנייה אל הערב).

ויודגש, סעיף 8 לחוק הערבות קובע כי "הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד…", כך שאין ספק באשר לקיומה של מערכת יחסי גומלין ישירה בין הערב לבין הנושה, שאינה תלויה בחייב העיקרי. יש להבין כי הערבות והחיוב העיקרי חיים ביחד ולחוד, והם שניהם תקפים ביחד ובו-זמנית. כלומר, כשלעצמה, הערבות איננה חיוב מותנה. היא יכולה להיות חיוב מותנה, אם הופכים אותה לחיוב מעין זה, במסגרת ההסכמות שבין הערב לנושה.

2. הפטר ערב:-

ככלל, סעיף 6 לחוק הערבות מציג 2 מצבים בהם ניתן להפטיר ערב.

(א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב.

(ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על-ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק.

על פניו, חוק הערבות דורש פעולה אקטיבית של הנושה, שיש בה כדי לפגוע בחיוב הנערב, כדי להפטיר ערב.

באופן דומה, גם סעיף 5 לחוק הערבות, העוסק ב"שינוי בחיוב" ומהווה גם הוא "סעיף הגנה" לערב קובע כי "(א) הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב… (ג) חל בחיוב הנערב שינוי אחר, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, משתנה חיובו של הערב לפי השינוי…"

בבואנו לבחון את ההגנות העומדות לערב בהתאם לחוק הערבות ולפסיקת בתי-המשפט, ניתן להבחין גם בסוגייה זו בהפרדה המוחלטת הקיימת בין "קן ההגנה הראשון", ביחסים שבין הערב לנושה, אשר מטרתו להביא לכך שהערב לא יחויב במימוש ערבותו כלפי הנושה, לבין "קו ההגנה השני" ביחסים שבין הערב לחייב העיקרי, הקורם עור וגידים רק באם חויב הערב במימוש ערבותו וכל מה שנשאר לו הוא לחזור אל החייב העיקרי ולדרוש את החיוב האמור.

קו ההגנה הראשון העומד לערב כולל למעשה טענות משני סוגים עיקריים. האחד, טענות הגנה העומדות לערב מכוחו הוא, קרי, פגם כזה או אחר הנובע ממערכת ההסכמים הישירה הקיימת בין הערב לנושה, לרבות המצגים שהוצגו ע"י הנושה עובר למועד חתימת הערבות, טענות המבוססות על דינים כלליים (דיני החוזים הכלליים, חקיקה צרכנית) וכיוצ"ב. השני, טענות העומדות לערב מכוחו של החייב העיקרי והנוגעות לעקרון הטפילות, היינו, היות הערבות חיוב משני, כאמור בסעיף 7 לחוק הערבות.

מכאן, המסקנה המתבקשת והעוברת כחוט השני לאורכו של הדיון דנא, הינה כי שני השחקנים הרלבנטיים לצורך עניין זה הם הנושה והערב. למותר לציין, כי גם היעילות של המכשיר הכלכלי (הערבות) תלויה מצד אחד בכך שנושים ירצו להשתמש בבטוחה זו, ומצד שני שערבים ירצו ליתן אותה.

אלמנט חשוב לא פחות לדיון בסוגייה דנא, שיש ליתן את מלוא תשומת הלב אליו הוא הוראות סעיף 55 (ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 הקובעות כי "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". על פניו, גם הוראות סעיף זה דורשות פעולה אקטיבית מצדו של הנושה, אלא מה, אם נבחן את הסעיף לאור האמור בסעיף 8 לחוק הערבות, קרי, כי הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, הרי שניתן לפרש הסכמה של הנושה לוויתור כזה או אחר על חובו של החייב כמתן הפטר אוטומטי לערב – האומנם?

3. הצגת הבעיה:

האם יש בסמכות ביהמ"ש, במסגרת הסמכויות ו/או שיקול הדעת המוקנה לו תחת סעיף 233 לפקודת החברות, כדי לבטל או לפגוע בזכות אובליגטורית, עצמאית, של נושה, קל וחומר כשמדובר בבטוחה לקיום חיוב?

במידה והתשובה לשאלה האמורה הינה חיובית, יש לבחון מהן הנסיבות ובאילו מקרים ייעתר ביהמ"ש לבקשתו של ערב לשחררו מערבותו לחברה במסגרת הליכי הסדר או פשרה, שכן על פניו, נראה כי "רכישת" הסמכות האמורה ע"י ביהמ"ש, יש בה לכשעצמה בעייתיות מסוימת, שהרי לא יתכן כי בית המשפט יסכל זכות עצמאית כאמור, עליה הסתמך מאן-דהוא, כאשר סיפק לחברה אשראי/סחורה או הלוואה.

כן יש לבחון כיצד מתיישבת סמכותו האמורה של בית המשפט, ככל שמתיישבת, עם הוראות חוק הערבות המפורטות דלעיל, לרבות עם הרציונל העומד בבסיסו של חוק זה, קרי, הבטחת כספי הנושה?

זאת ועוד, יש ליתן את הדעת לכך כי השימוש בסמכות זו עלול להיות, בסופו של יום, בעוכרה של "החברה", שכן יש בו כדי לערער את היציבות המסחרית הנדרשת בשוק החברות ואף לפגוע ברצון ובנכונותו של נותן אשראי פוטנציאלי או משקיע כלשהו ליתן כספים לחברה פלונית, ביודעו כי בית המשפט עלול לפגוע בביטחונות המוחזקים אצלו כנגד הכספים שנתן – האמנם?
כל זאת ועוד, בדיון שלהלן.

ג. השפעת ה"הסדר" על ערבים לחובות החברה

1. ע"א 303/66, כונס הנכסים הרשמי (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב בפשיטת רגל ואח'3 – האם די בהסכמת רוב הנושים התומכים בהסדר לשחרר הערבים מחיובם כדי להפטירם?

1.1 כללי:

פסק-הדין הראשון והעיקרי שעסק בסוגייה דנא, קרי, סמכותו של בית-המשפט לשחרר ערבים מערבותם לחברה במסגרת פשרה או הסדר הינו פסק-הדין בעניין סגיב. פרשת סגיב מהווה נדבך מרכזי וחשוב בסוגיית סמכותו של בית-המשפט לפעול לשחרור ערבים מערבותם במסגרת פשרה או הסדר, ומציגה באופן ברור את הבעייתיות המשפטית המלווה סמכות זו, ככל שהיא קיימת.

1.2 תקציר העובדות:-

ביום 30.11.1964 ציווה בית המשפט המחוזי בת"א-יפו על פירוקה של חברת סגטקס בע"מ. למפרק החברה נתמנה הכנ"ר – המערער בתיק דנא. דו"ח מצב העסקים שהוגש ע"י סגיב, מנהל החברה, הראה שחובות החברה הסתכמו בסך של כ- 800,000 ל"י, בו בזמן שנכסיה אינם שווים יותר מ- 25,000 ל"י.

סגיב חפץ לסיים את הליכי הפירוק ע"י הסדר עם בעלי החוב, על יסוד סעיף 117 לפקודת החברות4, ולבקשתו הורה בית-המשפט לכנ"ר לכנס את בעלי החוב כדי לדון בהצעת ההסדר. רוב בעלי החוב תמך בהסדר המוצע, ובית-המשפט נתן את אישורו להסדר האמור, הגם שהמערער התנגד למתן האישור כמות שהוא.

לגופו של עניין, ההסדר המוצע שיחרר את סגיב ואשתו, שהיו בעלי המניות העיקריים, אם לא היחדים של החברה, מערבותם האישית לחלק מחובות החברה. מכאן הערעור.

ככלל, בית-המשפט העליון הסכים עם בית-המשפט המחוזי, כי בהתקיים שאר התנאים הדרושים לכך, יכול שיינתן אישור להסדר, אף אם עקב כך משתחרר ערב מערבותו. בקובעו כאמור הסתמך בית-המשפט על מספר פסקי-דין אנגליים, ובראשם פרשת 5The Empire Mining Company, שם אישר בית-המשפט, אגב מתן הסכמה להסדר, הפיכת אגרות חוב, שהיו מובטחות בשעבוד על נכסי החברה, למניות בהון החברה. לעניין זה, קבע ביהמ"ש העליון כי אינו מוצא "נפקא מינה בין בטוחה בצורת שעבוד לבין בטוחה בצורת ערבות"6.

יחד עם קביעה זאת, העלה בית המשפט את השאלה האם מן הראוי במקרה דנא ליתן תוקף להסדר כשכל עיקרו למעשה אינו אלא לשחרר את הערבים. ככלל, קבע בית-המשפט, כי משזכתה הצעת ההסדר לרוב גדול של בעלי חוב, לא יחלוק עליה ביהמ"ש אלא מטעמים כבדי משקל. ברם, בית-המשפט חייב לסרב לאשר את ההסדר, אם יש בו פגיעה בהגינות המסחרית, שכן אישור של הסדר מעין זה אינו עולה בקנה אחד עם טובת הציבור, או בלשונו של בית-המשפט: "שיקול – הדעת לגבי אישור ההסדר – שיקול דעת מסחרי הוא, אך מקום שאיש עסקים סביר לא היה נותן ידו להסדר, אף בית - המשפט לא יעשה כך."7

בבוחנו את הצעת ההסדר לגופה, קבע ביהמ"ש כי אין ההסדר ראוי לקבל את אישורו של בית-המשפט, אלא אם יש בו משום תועלת לשני הצדדים. בעניין דנא "…זוכים הערבים לשחרור מערבותם, אך בעלי החוב אינם זוכים לדבר של ממש תמורתו. הסדר כזה אינו עומד במבחן ההגינות המסחרית."8

מכאן, הערעור התקבל והבקשה לאישור ההסדר נדחתה.

1.3 שיקולי בית-המשפט בקביעת ההלכה.

פסיקתו של ביהמ"ש כי בהתקיים תנאים מסויימים, יש בידי בית המשפט כדי לאשר הסדר אף עם כתוצאה מכך משתחרר מאן-דהוא מערבותו לחברה מבוססת, בין היתר, על התפיסה כי "ויתור" מעין זה עשוי לקדם את שיקום החברה, מאחר והוא יכול להוביל בעלי שליטה, הערבים לחובות החברה, או מקורבים להם, להגיע להסדר ולסייע לשיקום החברה ע"י מסירת מידע שיש בו כדי להוות נדבך חיוני במציאת משאבים כספיים "עלומים".

סיבה נוספת, עליה מצביע ד"ר בהט בספרו "הסדרי הבראה", בגינה יש בידי ביהמ"ש סמכות לכפות על מיעוט הנושים המתנגד, הסדר המשחרר ערבים היא, כפי שיפורט בהמשך, זכות החזרה של הערבים על החברה המשתקמת, קרי, היותם בגדר "נושים" לחברה.9

אין ספק, כי עצם מתן ההפטר לערבים יש בו כדי לפגוע בזכות החזרה שלהם לדרוש את כספם מן החברה המשתקמת וממילא, למנוע הצטרפותם של נושים "חדשים" להסדר. ואולם, נימוק זה בעייתי מה, שכן, מתן ההפטר האמור יסלול את הדרך בפני הנושים בעלי הערבויות האישיות להמשיך ולדרוש את המגיע להם מהחברה – היא החייבת העיקרית, וממילא לא יפחית את סך חובותיה של החברה. יתרה מכך, נראה לי, כי אין בנימוק זה כדי לאפשר לביהמ"ש לכפות הסדר כזה או אחר תוך פגיעה בזכויות אובליגטוריות שאינן תלויות באופו ישיר או עקיף ביחסים שבין החברה לבין נושיה.

2. סמכותו של בית המשפט לכפות על מיעוט הנושים המתנגד הסדר המשחרר ערבים – אימתי?

אחת מהסוגיות המרכזיות אשר נדונו בפסיקת בתי-המשפט בעניין דנא עוסקת בשאלה האם השיקול לעניין תוכנן המעשי של הערבויות הוא שיקול לגיטימי במערכת השיקולים העומדת לנגד עיני בית-המשפט כשהוא משחרר ערבים בהליכי הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות.

פסק הדין המוביל את הדיון בסוגייה זו הינו פסק הדין בעניין ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח'10, בו קבע כב' השופט מלץ כי הסדר נושים עשוי לשחרר ערב מחיובו וכי השיקול אם קיים תוכן מעשי כלשהו לערבויות אם לאו, הוא מסוג השיקולים אשר בית המשפט ייטיב אם ינהג בהם משנה זהירות, בטרם יבסס עליהם את מיון קבוצת הנושים.

העובדות נשוא פסק-דין זה עוסקות בהסכם פשרה שנחתם בין בעלי החברות כוכב השומרון בע"מ וכוכב השומרון עמנואל (1982) מניות בע"מ לבין נושיהם הרבים. בנק לאומי ובנק טפחות היו מן הנושים אשר לזכותם עמדו ערבויות אישיות שניתנו ע"י בעלי מניות החברות. למותר לציין, כי בנק לאומי עשה מאמצים ניכרים לגבות חובותיו מן הערבים הנ"ל, במסגרתם אף קיבל נגדם פסקי-דין.

ברם, הסדר ההבראה של החברות כלל בתוכו סעיף, לפיו, כל הנושים המובטחים יוותרו על הביטחונות שבידיהם, לרבות בנק לאומי ובנק טפחות, אשר נדרשו, בין השאר, לוותר על אותם ערבויות אישיות שעמדו לטובתם כנגד הערבים אשר אינם צד להסכם כאמור. ואמנם, הטענה המרכזית שעמדה לבנק לאומי בערעורו דנא היתה כי ההוראה המחייבת אותו לוותר על הערבויות האישיות העומדות לזכותו, אושרה שלא כדין, וכי יש לאשר את הסדר בכפוף לביטולה של הוראה זו.

הביטוי "אושר שלא כדין" נובע מתוך טענת הבנק, לפיה סעיף 233 (א) לפקודת החברות קובע כי אישור הסדר הנושים ייעשה באסיפות של הנושים לפי סוגיהם, בהתאם למיון שמורה עליו בית המשפט. לטענת הבנק, הרי שהוראת בית המשפט המחוזי לקיים אסיפה נפרדת עבור נושים מובטחים ועבור נושים שאינם מובטחים לקתה בכך שמיון הנושים לא היה ממצה. לדידו, גם את הנושים המובטחים היה צורך לסווג בינם לבין עצמם, כך שקבוצת הנושים אשר לזכותם עומדות ערבויות אישיות תהווה סוג נפרד, עבורו יש לכנס אסיפה נפרדת ולהשיג גם בה רוב של 75%. נימוקי הבנק לטענתו זו התבססו על התיזה, לפיה, נושה בעל ערבויות אישיות יכול, בהבדל מנושה חסר ערבויות, להיפרע כדי כל חובות החברה גם מהערבים ולא רק מרכוש ונכסי החברה.

ואולם, בית-המשפט קמא לא הכיר בטענתו זו של הבנק וקבע כי "לא מתקבל על הדעת כי בגין ערבויות הבל כאלה יעוכב הסדר שיש בו כדי לחלץ את החברות מהמיצר ולהיטיב במידה המירבית האפשרית עם הנושים לסוגיהם השונים."11 מכאן, כי היענות לתביעת הבנק הייתה עלולה (לשיטתו של בית-המשפט), לסכל את ההסדר מעיקרו, ובית-המשפט קמא ביקש להימנע מתוצאה מעין זו, וכפה על מיעוט הנושים המתנגד הסדר המשחרר את הערבים האישיים. בקביעתו כאמור, יצא בית-המשפט קמא מנקודת ההנחה כי הערבויות שמחזיק הבנק אינן "ערבויות של ממש", שכן, בעקבות חדלות הפירעון של הערבים ערכן הוא זניח ביותר.

מאידך, תפיסתו של בית-המשפט העליון היתה שונה בתכליתה בעניין זה. השאלה שעמדה לפניו לדיון היתה תקינותו של מהלך אישור ההסדר באסיפות הנושים, קרי, האם נאלץ הבנק לוותר על ערבויותיו שלא כדין. לעניין זה קבע כב' השופט מלץ כי "השיקול אם קיים תוכן מעשי כלשהו לערבויות אם לאו, הוא מסוג השיקולים אשר בית המשפט ייטיב אם ינהג בהם משנה זהירות, בטרם יבסס עליהם את מיון קבוצות הנושים. לא בכל עת ער בית המשפט לנסיבות המסחריות העשויות להעניק ערך לערבויות האישיות…"12

כב' השופט מלץ אף הוסיף ואמר כי אין חובה אוטומטית להפריד את הנושים המובטחים בערבויות אישיות, אך יש לבחון את נסיבות המקרה לגופו. כן, הצביע השופט מלץ על כך שהמיון צריך להפריד את קבוצות האינטרסים השונות וממילא למנוע מצבים של ניגודי אינטרסים בתוך כל קבוצה, ואילו מנגד יש לקחת בחשבון כי סיווג לקבוצות רבות מדי עלול לפגוע בעיקרון של קבלת דעת הרוב, שכן מיון מעין זה עלול עלול לאפשר לקבוצות מיעוט להיות מסווגות כקבוצות נפרדות ולהכשיל את אישור ההסכם.13

בעניין דנא קבע בית-המשפט כי יש לראות בנושים בעלי הערבויות האישיות משום קבוצת אינטרסים מיוחדת, באופן בו יש לכנסם באסיפת סוג נפרדת, ולו מן הסיבה שלבנק עמד שיעבוד גם על נכסיהם של מנהלי החברה, מעבר לשעבודים/בטוחות שעמדו לשאר הנושים על נכסי החברה. בכך, הפך למעשה בית-המשפט העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה.

מן המקובץ, יש בהליכי ההסדר לפי סעיף 233 כדי להשפיע על מעמדם של הערבים לחובות החברה. בית המשפט מנסה לראות את התמונה הכוללת, ואמור לפעול מתוך שיקולים של תקנת הציבור, מוסר וצדק כדי שמצד אחד ניתן יהיה להבריא את החברה ולהחיותה ואולם מן הצד השני לא תפגענה זכויותיהם של הנושים, שאינן קשורות במישרין ליחסי הנושים עם החברה, אלא ליחסיהם עם מאן דהוא הערב לחובות החברה.

למותר לציין, כי לא די בהסכמת רוב הנושים התומכים בהסדר לשחרר הערבים מחיובם וכי ביהמ"ש צריך להכניס לתוך מסגרת שיקוליו את מבחן "ההגינות המסחרית". כך, ראינו כי סמכותו של בית המשפט לכפות על מיעוט הנושים המתנגד הסדר המשחרר ערבים אינה יכולה להבנות על תוכנן המעשי של הערבויות, אלא צריך שתהיה מבוססת על סיווג נכון של אותה קבוצת נושים, על מנת שינתן לה יומה ויהיה בידה כדי לומר את דברה.

ד. אופן השחרור של ערבים לחובות החברה במסגרת הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות.

המסקנה המתבקשת מתוך האמור בפרקים הקודמים לעבודה דנא היא כי יש ב"הסדר" כדי לשחרר ערבים מערבותם לחובות החברה. מכאן, נשאלת השאלה האם יש צורך שהשחרור ייקבע במפורש בתכנית ההסדר, או שמא בעצם קבלת ההסדר יש כדי להשפיע על היקף חבותם של הערבים, שכן ההסדר משפיע ממילא גם על כושרם לחזור ולהיפרע מהחברה, כך שיכול להיות מצב ששחרורם הינו אוטומטי.

כדי לענות על השאלה האמורה ולהבין את הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 233 לפקודת החברות בהקשר זה, יש לבדוק את נדבכי הפסיקה בעניין דנא, ולבחון את השיקולים השונים שעומדים לנגד עיני בית-המשפט בבואו לאשר "הסדר" – כל זאת בראי "הדין הרצוי", כפי שיפורט להלן.

1. הדין המצוי

א. פרשת סגיב – שחרור הערב אינו אוטומטי14

בפרשת סגיב (פסק הדין הראשוני נשוא סוגייה זו), נאמר ע"י בית-המשפט העליון, באמרת אגב, כפי שראינו לעיל, כי בהתקיים שאר התנאים הדרושים לכך, יכול שיינתן אישור להסדר, אף אם עקב כך משתחרר ערב מערבותו.

השימוש בביטוי "יכול שיינתן אישור", בד בבד עם מסקנתו הסופית של בית-המשפט כי במקרה דנא אין זה מן ראוי שההסדר המוצע יקבל את אישור בית-המשפט, מביאה אותנו למסקנה כי שחרור הערב אינו אוטומטי, כי יש לבחון כל מקרה לגופו, וכי שחרור הערב צריך שיעשה באופן מפורש ושאינו משתמע לשני פנים.

אמרת אגב זו והמסקנה הנובעת הימנה אומצה בפסק-הדין בעניין החברה הישראלית לביטוח אשראי שלהלן.


ב. ע"א (ת"א) 520/85, ע"א (ת"א) 537/85, החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ נ' עו"ד הופר15

השאלה המרכזית לה נדרש ביהמ"ש העליון במקרה דנא היתה האם הסדר עפ"י סעיף 233 לפקודת החברות מפקיע (באופן אוטומטי) את ערבות הנתבע. כב' הרשם קמא, בנתנו רשות להתגונן למשיב, בערכאה הראשונה העלה שאלה נוספת, אשר לטעמו יש בה כדי להאיר את הסוגייה בה עסקינן. לדידו, יש לשאול את השאלה הבסיסית – האם יש לראות בהסדר הפשרה בין החברה החייבת לבין נושיה עפ"י סעיף 233 לפקודת החברות, הסכם במובן סעיף 5 לחוק הערבות, הפוטר למעשה את הערב מערבותו.

ביהמ"ש דלמעלה קבע, בעניין זה, כי נראה שההלכה הינה שאין הערב מופטר מעצם כריתת הסכם או פשרה לפי סעיף 233 לפקודה. ביהמ"ש הסתמך בפסיקתו זו על האמור בסעיף 8(2) לחוק הערבות, לפיו הגם שכתוצאה ממתן צו פירוק נגד החייב, מנוע החייב מלשלם חובותיו, הרי שאין צו פירוק מפטיר את הערב כלל ועיקר. נהפוך הוא! לאור הוראת סעיף 8 (2) לחוק הערבות, זוהי אחת משלוש הנסיבות בהן רשאי הנושה לדרוש מלכתחילה מילוי התחייבותו של הערב, מבלי שיזדקק לפנות תחילה אל החייב העיקרי בדרישה לקיום חובו.

על דרך של היקש בחן ביהמ"ש את הוראת סעיף 8 (2) לחוק הערבות לעניין אי תחולתה במצב בו מדובר על הסדר שלפיו מפטיר הנושה את הנאמן מחובו של פושט הרגל,16 וקבע כי גם במקרה שמדובר בפירוק חברה, וקיימת הצעת הסדר או פשרה, אשר מסכימים לה רוב בעלי החוב, והיא מקבלת את אישור ביהמ"ש לכך, וממנה עולה כי קם הפטר לערבים מלמלא את ערבותם, הרי ששוב לא יחול סעיף 8(2) לחוק.

יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש והדגיש, כי "ההפטר צריך לנבוע מפורשות או במשתמע מהצעת ההסדר…" וכי "…אין לומר כי עצם כריתתו של ההסדר מפטיר את הערב…"17

עוד בעניין זה, מפנה ביהמ"ש לדבריו של המלומד שלו גנוסר,18 הטוען כי "כשם שעיכוב הליכים משפטיים, לרבות הליכי הוצל"פ, נגד חייב עקב צו קבלת נכסים או צו פירוק, אינו מפטיר את הערב כלל ועיקר, כן לא יופטר הערב לרגל כריתת הסדר בין החייב לבין כלל נושיו באישור ביהמ"ש; ואין נפקא מינה אם נעשה ההסדר לפני מתן הצו לקבלת נכסים, או לאחריו, או אם הנושה הצטרף להסדר או התנגד לו: הרי הסדר כאמור איננו מבוסס על הסכם אלא מושתת על הוראת החוק".

באופן דומה, קבע כב' השופט קנת בפסק הדין בפרשת יוסף אריאלי כי נושה מובטח, לרבות זה המחזיק ערבויות, רשאי לגבות את חובו מהערבים אם לא הופטרו במפורש בהתאם להסדר.19

למותר לציין, כי מסקנה אחרת הייתה יוצרת מעין "מעגל קסמים", באופן בו נושה המחזיק ערבויות אישיות של מאן-דהוא יסרב ליתן הסכמתו להסדר כזה או אחר, וממילא יגרום בסירובו זה לפירוק סופי של החברה. מאידך, הסכמתו להסדר עלולה להיות בעוכרו שכן יפסיד את זכותו לתבוע את הערב.

בסופו של יום, מסקנתו של ביהמ"ש היא כי אין הפטר לערב לרגל כריתת הסדר או פשרה בין החברה – החייבת לבין כלל נושיה. בקיבעתו הנ"ל מדגיש ביהמ"ש כי ההסדר מושתת על הוראת סעיף 233 לפקודת החברות ואין הוא בגדר הסכם רגיל הנובע מרצון חופשי במובן סעיף 5 לחוק הערבות.

כן, קבע ביהמ"ש כי שאלת שינוי מצבו של הערב במקרה הנדון היא שאלה של עובדה, באופן בו יש לבדוק את ההסדר לגופו ולבחון האם עולה ממנו הפטר לחייב העיקרי, קרי, לחברה ו/או לערב. ברם, "…אין לקבוע מלכתחילה כי בכל מקרה של הסדר או פשרה קם הפטר לערב."20

ג. ע"א 691/69, השותפות בש-רבסקי ואח' נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח'21

נשוא פסק הדין בו עסקינן הינן פעולות להשגת הסדר בין החברה (המערערת 2) לבין נושיה, לפי סעיף 117 (1) ו- (2) לפקודת החברות.22 בבסיסו של פסק הדין האמור עמדו שתי שאלות מרכזיות: האחת, מה משמעותו של המונח "class of creditors” בהקשר של זימון אסיפות נושים לצורך אישור הסדר, והשנייה, האם בעצם אישור הסדר כולל יש ממילא כדי לפגוע בנושים מובטחים ובערבויות האישיות המוחזקות על-ידם, או שמא יש להגדיר זאת מפורשות.

לעניין השאלה הראשונה, קבע כב' השופט קיסטר כי אם כל נושי החברה, מובטחים ובלתי מובטחים, מסכימים לדחיית התשלומים או לקיזוז כזה או אחר בתשלום חובות החברה, אזי אין צורך בזימון מספר אסיפות נושים. יחד עם זאת, באם מסתמנת נטייה ולו אצל חלק מהנושים שהם מסוג מסויים, להעמיד תנאים מיוחדים לאותו סוג, כמו "ויתור" על ערבויות אישיות, יש לזמן אסיפות נפרדות לגבי הסוגים השונים. כן, קבע כב' השופט קיסטר כי לצורך קביעת סיווגם של נושים, השאלה המכריעה היא אם בזמן שהתקיימה אסיפת הנושים היו ניגודי אינטרסים בין הנושים לבין עצמם.

את השאלה השנייה בחן כב' השופט קיסטר אל מול פקודת פשיטת הרגל. לדידו, הרי שבניגוד לפקודת פשיטת הרגל, אין סעיף "ההסדר" לפקודת החברות מכיל הוראה ל"אי-פטור" ערב בשל פשרה. מכאן, יתכן וחששו של המשיב – הבנק, כי במידה ויתן הסכמתו להסדר עם החברה לא יוכל להיפרע מן הערבים האישיים, הינו חשש מוצדק. "הערה" זו של ביהמ"ש יש בה כדי לדרוש כי יש לציין מפורשות האם יש או אין בהסדר כדי לפטור את הערבים.

ד. ע"א 543/89, רע"א 422/89, החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ23

הדיון נשוא פרשת החברה להוצאת אנציקלופדיות, מהווה, לדעתי, אבן דרך, בקביעת מדיניות בתי המשפט באופן בו משוחררים ערבים במסגרת הליכי הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות.

כב' הנשיא (בדימוס) שמגר, בוחן בראש ובראשונה את "מילות ההסדר עצמן" אשר "אינן מכילות במפורש או בין השיטין – אשר המערערים מבקשים לקרוא לתוכן".24 כך, קבע כב' הנשיא שמגר כי עניין הביטחונות שקיבל המשיב מן הערבים "…לא היה מן הנושאים שהיה צריך להסדירם במסגרת הסדר חובותיה…" של החברה.

מכאן, לשיטתו של בית המשפט העליון, על מנת שיהיה אפשר לתת הפטר לערבים לחובות החברה, במסגרת הליכי ההסדר, יש לציין זאת במפורש בתכנית ההסדר, אחרת, אין לראות בשחרור הערבים נושא הקשור במישרין או בעקיפין להליכי ההסדר עצמם. במקרה דנא השתתפותו של הבנק והסכמתו להסדר ניתנה בד בבד עם התעקשותו של נציג הבנק על זכותו לתבוע את הערבים ללא כל קשר להסדר האמור.

2. הדין הרצוי

אחת הסוגיות המרכזיות העולה מתוך סקירת פסקי-הדין העיקריים דלעיל, העוסקים בסמכותו של בית המשפט לשחרר ערבים במסגרת הסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות, הינה הקורלציה הקיימת, ככל שקיימת, בין הרציונל העומד מאחורי סעיף 5 לחוק הערבות לבין "הפטר ערב" בהתאם לסעיף 233 הנ"ל.

ככלל, סעיף 5 לחוק הערבות קובע כי במידה והוקטן החיוב הנערב על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, או על פי "ויתור" של הנושה, הרי שמופטר הערב במידה והופטר החייב.25 על פניו, נראה כי לנושה קיימת דילמה משמעותית, שכן פירוש דבקני של סעיף 5 הנ"ל עלול להוביל למסקנה לפיה עצם הסכמת נושה להסדר או פשרה יש בה כדי לפגוע באופן כמעט "אוטומטי" בכוחה של הערבות אשר בידו.

נקודה זו נדונה ונבחנה בפרשת החברה הישראלית לביטוח אשראי,26 שם שלל בית המשפט המחוזי את המסקנה שלעיל, מאחר ולשיטתו, ההסדר אינו מבוסס על הסכם רגיל הנובע מרצון חופשי, כנדרש בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הערבות, אלא מבוסס הוא על הוראת חוק, קרי, סעיף 233 לפקודת החברות – האמנם?

בענין זה טוען ד"ר בהט,27 כי יש להבחין בין נושה המצביע בעד ההסדר לבין נושה המצביע נגד ההסדר. לשיטתו, צד שתמך בהסדר נתן למעשה הסכמתו לויתור, ומשכך, חשוף הוא לטענת הגנה של הערב כלפי תוקף הערבות או היקפה. עוד טוען ד"ר בהט כי ספק רב אם יכול הנושה האמור "להסתתר" מאחורי הטענה של שחרור סטטוטורי, במצב בו היה בידו להחליט. לגבי צד שהתנגד להסדר, על פניו, נראה שהוא רשאי לדרוש תשלום מהערב, שכן ממילא לא נתן כל הסכמה ו/או היה שותף להסכם כזה או אחר עם הערב.

אציין, כי נוטה אני להסכים עם דעתו של ד"ר בהט לעניין זה. שכן, הגם וסעיף 233 לפקודת החברות (או סעיף 350 לחוק החברות), מאפשר כפייה מסויימת על מתנגדים להסדר בכל סוג נושים או סוג הון, לא יעלה על הדעת שיהיה בכוחו של סעיף זה כדי לפגוע ו/או לגרוע בהסכמים עם מאן דהוא, הערב לחובות החברה, והמהווים מערכת יחסי גומלין נפרדת לחלוטין ושאינה קשורה לחברה גופא. ברם, באם נתן נושה זה או אחר הסכמתו המפורשת לשחרור הערב, במסגרת הסדר הפשרה, אזי שבודאי ניתן לעשות שימוש בהסכמה זו וברציונל העומד מאחורי שחרור הערב ע"י בית-המשפט במצב דברים זה.

לא זו אלא אף זו – בבואנו לנתח ולגבש את מהותו של "הדין הרצוי", יש לדעתי, גם ליתן את הדעת לשיקולים במסגרת תקנת הציבור. שיקולים אלה מביאים אותנו לידי מסקנה ברורה שיש לתקן את סעיף 233 לפקודה באופן בו לא יופטר ערב מערבותו, במסגרת הסדר כזה או אחר, אלא אם כן, ניתנה הסכמה מפורשת לכך. התיקון האמור ימנע את אותם מקרים "אפורים" בהם לא ברור אם ניתנה הסכמת הנושה להסדר, תוך שמירה על זכותו לחזור אל הערב, או שמא הסכים להצטרף להסדר, כשהוא מוותר על חבותו של הערב.

עוד בעניין זה, מעלה ד"ר בהט שיקול נוסף ומעניין, הרצון שלא להקל על שיחרור מנהלים ומקורבים לחברה בהסדר הנתון להשפעתם של אלה על ציבור הנושים שאינו ער לזכויותיו.28

ברם, אינני מסכים עם שיקול זה, ולו מן הסיבה שאותם מנהלים או "מקורבים לחברה" הינם בעלי ידע שיש בו כדי לסייע, אם לא להוות המרכיב המרכזי, בשיקומה ובהבראתה של החברה. למותר לציין, כי שיתוף הפעולה הנדרש מן הנ"ל הינו חיוני ביותר, ולעיתים לא ניתן בלעדיו לשקם את החברה. קשה להאמין כי "המקורבים" האמורים יעשו מאמץ כזה או אחר לסייע בשיקום החברה, בו בזמן שמתנהלים כנגדם הליכים אישיים למימוש ערבותם לנושה כזה או אחר. דווקא השיקול האמור, אותו מציג ד"ר בהט, "וראיית הכלל" יש בהם כדי להוות, לדעתי, אנטי-תיזה מוחלטת לרעיון של שחרור ערבים בכפוף למתן הסכמה מפורשת של אותם בעלי הערבויות, ונראה כי הוא תומך דווקא ברעיון של שחרור הערבים באופן אוטומטי.

מכאן, אין ספק ש"הדין הרצוי" צריך שיהיה מבוסס על קביעת מדיניות אחידה לשחרור הערבים, ולטעמי, מדיניות הקובעת צורך שהשיחרור ייקבע במפורש בתכנית ההסדר.

ה. סיווגם של הנושים בעלי הערבויות האישיות במסגרת הסדר לפי ס. 233 לפקודת החברות.

אחת השאלות המרכזיות הסובבות את הליכי ההסדר לפי סעיף 233 לפקודת החברות, ושיש לה השפעה מכרעת על סמכותו של בית המשפט לשחרר ערבים מערבותם, עוסקת בסיווגם של הנושים בעלי הערבויות האישיות, או כפי שכינה זאת כב' השופט מלץ בפרשת בנק לאומי נ' ד"ר נאמן ואח': "דילמת הסיווג"29.

על מנת שאפשר יהיה לתת הגנה ראויה לנושים השונים, הפועלים כל אחד לפי אינטרס אישי שלו עצמו, יש לקבוע דרכי הצבעה יעילות והוגנות. כך למשל, יש למנוע מצב בו נושים מובטחים ונושים שאינם מובטחים יסווגו כחטיבה אחת.

למותר לציין, כי מאן-דהוא המבקש את ההסדר הוא אשר חייב להבטיח קיומן של אסיפות נפרדות של נושים שונים ובעלי מניות על-פי סיווגם. היעדר סיווג נכון עלול להיות בעוכרו של המבקש החשוף להתנגדות מאוחרת בגלל סיווג שגוי.30

ככלל, בבואנו לחלק את אסיפות הנושים לסוגיהם השונים, כל קבוצה אמורה לכלול בעלי זכויות שיש להם מן המשותף, זאת כדי שיהיה בידי הנושים החברים בה להחליט ולקבוע לגבי האינטרס שלהם, כך גם לגבי נושים המחזיקים ערבויות אישיות והנדרשים להחליט האם לוותר על ערבותם האישית במסגרת ההסדר, אם לאו.31

דיון מעמיק בסוגייה זו ניתן למצוא בפסק-הדין שניתן לאחרונה בעניין ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח'32. ביהמ"ש הביע דעתו כי בעניין חלוקת הנושים לסוגים, מקובל להבדיל בין נושים מובטחים ונושים בלתי מובטחים. יחד עם זאת, השאלות הקשות נוגעות לחלוקה בין נושים הנמנים על אותה קבוצה רחבה. לשיטתו, האינטרסים, הן בתוך הקבוצה של נושים בלתי מובטחים, והן בתוך הקבוצה של הנושים המובטחים, אינם זהים.33

כב' השופט אנגלרד, מתייחס בפרשת טש"ת באופן נרחב לסוגיית סווג הנושים בעלי הערבויות האישיות. המנהל המיוחד שמונה לטש"ת סיווג את הנושים בעלי הערבויות האישיות בתוך קבוצת הנושים הרגילים, וזאת בנימוק שכל נכסי בעלי המניות משועבדים לנושים המובטחים והם ימומשו במסגרת ההסדר, וכי למיטב ידיעתו, אין להם נכסים אחרים. מכאן, הסיבה לסירוב ליצור עבור נושים אלו קבוצה נפרדת נעוצה בהשערתו של המנהל המיוחד כי לאחר מימוש חובות מובטחים מתוך נכסי בעלי המניות, הכפופים לערבות אישית, ממילא לא יישארו בידי חייבים אלה נכסים נוספים לסיפוק הנושים האחרים. בית המשפט קמא, למותר לציין, קיבל את הנימוק האמור ונעתר לבקשתו של המנהל המיוחד שלא לסווג את הנושים בעלי הערבויות האישיות כקבוצה נפרדת.

ברם, כב' השופט אנגלרד, מעלה תמיהות רבות באשר למסקנתו של בית המשפט קמא וקובע כי "מסקנתו של בית המשפט קמא אינה נקייה מספקות…השיקול, אם קיים תוכן מעשי כלשהו לערבויות אם לאו, הוא מסוג השיקולים אשר בית המשפט ייטיב אם ינהג בהם משנה זהירות…".34

עוד קבע כב' השופט אנגלרד כי גם אם השתכנע בית המשפט קמא כי לא יהיה לנושים סיכוי כלשהו לממש ערבותם האישית, יש לשים לב לכך שבהסדר דנא נקבע שבעלי המניות והמנהלים ייהנו מהפטר מאחריות אישית. מכאן, כי הערבויות האישיות באו לקיצן גם מהבחינה המשפטית ולא רק מהבחינה המעשית. בכך יש פגיעה נוספת באינטרסים של הנושים בעלי הערבויות האישיות, אשר ללא ההפטר יכלו לנסות ולגבות חלק נוסף מנשייתם מבעלי המניות. אין ספק כי פגיעה מעין זו מקימה אינטרס מיוחד, אשר מעמיד בספק את הצידוק לצירופם של נושים אלה לקבוצת הנושים הרגילה.

סוגיית סיווג הנושים איפיינה גם את פסק-דינו של כב' השופט קיסטר בפרשת השותפות בש-רבסקי35, שם קבע השופט קיסטר כי "אין להרשות שנושים מסוגים שונים, בעלי אינטרסים מנוגדים יכופו הסדרים אלו על אלו. לא ייתכן שנושים בלתי-מובטחים יכריחו נושים מובטחים לוותר על חלק מחובם בזמן שחובם מובטח, וכי נושה מובטח יאבד את בטחונותיו."36 (ההדגשה שלי – א.א.).

באופן דומה אימץ כב' השופט מלץ בפסק-הדין בעניין ע"א 332/88, בנק לאומי נ' ד"ר י' נאמן ואח'37, , את דבריו הנ"ל של השופט קיסטר, וסיווג את הנושים בעלי הערבויות האישיות כבעלי "קבוצת אינטרסים מיוחדת", אשר מן הדין לכנסם באסיפת סוג נפרדת. בעשותו כן, ניתח השופט מלץ את סוגיית "סיווג הנושים" בכללותה, וסמך ידו, בין השאר, על דברי בית המשפט האמריקאי בפסק-הדין In Re Palisades on the Desolaine שלהלן:-

“Conversely, creditors of different ranks, or creditors of the same rank but with claims against different properties, should be placed in different classes. The owners of a mortgage which is a first lien on certain property should be in a class other than one containing the owners of a mortgage which is a second lien on the same property. So, also, the holders of a mortgage, which is first lien on certain property should be in a class other than the one containing the holders of a mortgage which is a first lien on other property.”

דבריו האמורים של ביהמ"ש האמריקאי, בד בבד עם האמור בפסק-דינו של השופט מלץ, מהווים אינדיקציה ברורה לחשיבות המכרעת שיש בסיווג נכון של נושים בהליכי הסדר, סיווג אשר מאפשר למעשה לביהמ"ש לאשר או לסרב לאשר הסדר כזה או אחר, בהסתמכו, בין השאר, על שיקולים של צדק והגינות מסחרית.

מאידך, ראינו זה מכבר, כי לא תמיד הקפיד בית המשפט בנושא הסיווג, כל שכן, כאשר קיימים "מקרי גבול", בהם קיים ספק באשר לצורך בסיווג הנושים. כך למשל, נמנע בית המשפט המחוזי בפרשת "כוכב השומרון" מלקבל את טיעונו של בנק, שגרס שהיה צורך לזמן אסיפת נושים נפרדת לנושים בעלי ערבויות חיצוניות, כאשר כחלק מההסדר שוחררו הערבים.38 נימוקיו של בית המשפט להחלטתו האמורה מבוססים על שני ראשים עיקריים, המעלים, למותר לציין, מספר תמיהות. האחד, בית משפט קבע כי בנק נוסף היה בעל ערבות והוא היה מוכן לוותר על ערבויות אלה לטובת קיומו של ההסדר. השני, קביעתו של בית המשפט כי סעיף 233 מקנה לו אפשרות לכנס את אסיפות הנושים באיזה דרך שיחפוץ.

ד"ר בהט חולק על קביעותיו הנ"ל של בית המשפט, ולא נותר לי אלא להצטרף לביקורתו לעניין זה, ולדעתו כי אופן קביעת האסיפות צריך שיעמוד במבחני הפסיקה, לרבות ובמיוחד במבחני הצד וההגינות.39

ד"ר בהט מעלה גם ספק באשר לסמכותו של בית המשפט לשקול במקום הנושה הרלבנטי את שיקוליו נשוא שווי הערבויות לעומת מה שיקבל עפ"י ההסדר. לשיטתו, הרי ממילא מדובר בערבויות שנתקבלו למקרה שהחייב יקלע לקשיים, ומשכך אין לחייב את הנושה לוותר על ערבות חיצונית לחברה שבהסדר, שכן ענייניו שונים מענייני הנושים האחרים שסמכו ידם על בטוחות/התחייבויות של החברה שנקלעה לקשיים, ולא על גורם חיצוני. ואומנם, כפי שראינו לעיל, הרי שכב' השופט מלץ קבע בערכאת הערעור כי היה צורך לסווג את בעלי הערבויות כנושים מסוג נפרד.

מן המקובץ, אין ספק ששאלת סיווגם של הנושים בעלי הערבויות האישיות מהווה גורם מרכזי, אם לא החשוב ביותר, לעניין סמכותו של בית המשפט לכוף הסדר כזה או אחר שיש בו כדי לשחרר ערבים מערבותם. שכן, מתן גושפנקא להסדר שנתקבל ע"י אסיפות הנושים השונות, באופן שבו הנושים בעלי אותם ערבויות אישיות השמיעו את דברם – אין בו, על פניו, כדי לפגוע בזכותם "הבלתי תלויה", קרי, בערבויות המוחזקות על-ידם, זאת מאחר וההסדר האמור נתקבל בהסכמה.

ברם, מקום בו "נכשל" הליך סיווג הנושים, הרי שכל אישור של בית המשפט להסדר בהתאם לסעיף 233, יהיה בו כדי לפגוע בזכות הנושים לחלט את הערבויות האמורות, שכן ממילא לא נתקבלה הסכמתם המפורשת להסדר דנא, לא יהיה בידיהם כדי להשמיע קולם, וספק אם יהיה באישור הסדר מעין זה כדי להתגבר על הוראות סעיף 5 לחוק הערבות.

ו. משפט השוואתי

הפסיקה הישראלית שנסקרה בעבודתי זו רוויה איזכורים והפניות לפסיקה הזרה ולמשפט המשווה. כך למשל, ראינו את כב' השופט מלץ מאזכר פס"ד אמריקאי, בבואו להחליט כי הנושים בעלי הערבויות האישיות מהווים קבוצת אינטרסים מיוחדת.40 כן, ראינו כי בית המשפט העליון בבואו להכריע בפרשת סגיב מזכיר ומפנה ל-3 פסקי דין אנגליים ובמיוחד לדבריו המאלפים של השופט לינדלי בפרשת The English, Scottish and Australian Chartered Bank,41 שקבע כי "בית המשפט אינו רק משרד רישום של הסדר, אפילו באה עליו הסכמת בעלי החוב כדרושת ואינו נותן את הגושפנקה שלו להסדר עם נושים כדבר שבשיגרה…"

בפרק זה נבחן בקצרה גם את התייחסותו של החוק האמריקאי, לרבות את פסקי הדין שניתנו לאחרונה בעניין בו עסקינן, קרי סמכותו של בית המשפט לשחרר ערבים במסגרת הליכי הסדר של חברה, ואת גישתם העכשווית לעניין דנא.

ככלל, החוק האמריקאי בעניין זה מבוסס על ה- Bankruptcy Code 1978, שהחליף את ה- Bankruptcy Act. הקוד האמריקאי מכיר ותומך ברעיון סיווג הנושים לפי אינטרסים מוגדרים, וקובע כי בהצבעה על אישור התכנית חייבים לקחת חלק אותם בעלי חוב (או בעלי מניות) הנפגעים עפ"י התכנית. בית המשפט יטה לאשר תכנית רק במידה וכל הנושים או בעלי המניות הנפגעים על ידה יקבלו אותה. (מדובר באישור סוג ולא באישור בעלי חוב בודדים). באופן זה, יש לדעתי, כדי להתגבר על חוסר הוודאות הקיים בהוראות סעיף 233 לפקודת החברות, לעניין מתן הפטר לערבים במסגרת ההסדר, שכן, בהתאם לקוד האמריקאי, לא יוכל בית משפט לאשר הסדר מעין זה, אלא אם כן, קיבל את הסכמת הנושים בעלי הערבויות האישיות.

למותר לציין, כי באם סוג מסויים דוחה את תכנית ההסדר, אזי יש בידי ביהמ"ש האמריקאי לאשרה, ואולם זאת בכפוף לכך שהתכנית אינה מפלה ורק באם היא צודקת ושוויונית כלפי אותו סוג.

פסק הדין בענין קונטיננטל איירליינס42, הינו אחד מפסקי הדין שניתנו לאחרונה בהקשר של סוגייה זו. העניין נשוא פסק-דין זה הינו חלק מתכנית הסדר ו/או ארגון מחדש של חברת "קונטיננטל איירליינס", במסגרתה נשאלה השאלה האם לאפשר לנושים ו/או בעלי מניות של החברה לתבוע ולפעול כנגד מנהלים לשעבר ובעלי תפקידים של החברה, אשר לא נכנסו למצב של פשיטת רגל, או שמא יש בהצטרפות הנושים להסדר כדי ליתן הפטר אוטומטי לכל אותם בעלי תפקידים בגין אחריותם האישית.

בתי המשפט בערכאות הראשונות נטו לקבל את העמדה כי אין לפעול מול אותם בעלי תפקידים וכי בעצם הסכמתם של הנושים להסדר דנא, יש למעשה כדי לוותר באופן אוטומטי על זכאותם לפעול באופו אישי כנגד המנהלים ובעלי התפקידים של החברה.

בית המשפט לערעור מפנה בפסק-דינו לסעיף 524(e) לקוד פשיטת הרגל האמריקאי, הקובע כי אין במסגרת הסדר המשחרר או מסדיר חובותיה של חברה, כדי להשפיע על זכויות הנושים לפנות ולפעול כלפי בעלי תפקידם או מנהלים בגין אחריותם האישית, ככל שקיימת.

עוד קבע בית המשפט כי לבית המשפט לפשיטת רגל, ("The Bankruptcy Cout”(, אין בכלל סמכות להתערב או להשפיע, במסגרת אישורו של הסדר, על יכולתם של הנושים לפעול כנגד בעלי תפקידים או חייבים הנמצאים מחוץ להסדר, או במילותיו שלו:-

“…we find… that the Bakruptcy Court and District Court lacked a sufficient evidentiary and legal basis to authorize the release and permanent injunction of Plaintiffs’ claims under any of the standards adopted by courts that have evaluated non-debtor releases and permanent injunctions…” 43

אמנם בפרשת קונטיננטל איירליינס הנ"ל לא נדונה סוגיית שחרור הערבים בה עסקינן, ואולם, ניתן, לטעמי, על דרך של אנלוגיה, להסיק מהחלטותיו וקביעותיו של בית המשפט שלעיל, גם לגבי היות שחרור הערבים במסגרת הסדר פשרה חלק נפרד ובלתי תלוי בהסדר עצמו, הנתון, בראש ובראשונה לעמדתם של הנושים ובעלי החוב.

פסקי דין נוספים כמו Underhill v. Royal,44 או In re Future Energy Corp.45, תומכים בכך שלא ניתן במסגרת הסדר לשחרר באופן אוטומטי מי שחייב באופן אישי, הגם אם הוא מהווה "אורגן" של החברה. בפסה"ד בעניין "אנרגיה עתידית" הנ"ל אף הייתה התייחסות ספיציפית לשחרורם של ערבים במסגרת הסדר לפי פרק 11 לקוד פשיטת הרגל האמריקאי, ונקבע כי שחרור מעין זה, כשהוא נעשה באופן אוטומטי, יש בו טעם לפגם, והוא אינו מתיישב עם הרציונל התחיקתי.

ז. סיכום

מן המקובץ, שאלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 233 לפקודת החברות או, לפי סעיף 350 לחוק החברות לשחרר ערבים במסגרת הסדר ו/או פשרה לשיקום חברה הינה שאלה מורכבת ביותר, שההחלטה לגביה נתונה בעיקר לשיקול דעתו המוחלט של בית המשפט.

במסגרת הפעלת שיקול דעתו זו, על בית-המשפט לבחון האם זומנו אסיפות הנושים והתקיימו כדין, וכן את מהות ההסכם שהושג, את מידת הגינותו וסבירותו והאם הוא אינו פוגע במיעוט הנושים או בסוג נושים מסוים ואינו נוגד את טובת הציבור.

למותר לציין, כי קביעותיו השונות של בית המשפט כי, במקרים מסויימים, ניתן לראות את שחרור הערבים במסגרת ההסדר כדבר שבשגרה או כ"שחרור אוטומטי" איננה מקובלת עלי, ויש מקום לטעמי לתקן את החוק (או הפקודה), באופן שיגדיר כי יש צורך בשחרור מפורש של ערב במסגרת הליכי ההסדר.

תמהה אני, הכיצד לא נתן המחוקק את דעתו לעניין זה במסגרת חקיקתו המחודשת של סעיף 233 לפקודת החברות באצטלה של סעיף 350 לחוק, ומדוע נשארה סוגייה זו פרוצה לפרשנותו המשתנה של בית המשפט.

אינני מקבל גם את קביעת בתי-המשפט כי "כל מקרה ונסיבותיו שלו". לטעמי מאחר ויש במהות שחרור הערבים מערבותם כדי לפגוע בזכות עצמאית, בלתי תלויה, השייכת לנושה כנגד מאן-דהוא, הערב לחברה, וזאת ללא כל קשר למערכת יחסי הגומלין הקיימת בין הנושה לחברה.

גם בנימוק כי במתן שחרור מעין זה יש כדי למנוע את חזרת הערב אל החברה, אינני מוצא הסבר המניח את הדעת, שכן, במצב דברים זה, מי שיפעל כנגד החברה יהיה הנושה, וממילא סך חובותיה של החברה אינו משתנה.

מסכים אני כי בסוגיית סיווג הנושים, המהווה נדבך מרכזי בעניין דנא, טמון המפתח להבנת הרציונל העומד מאחורי סמכותו של בית המשפט בה עסקינן. דהיינו, הפיכת נושים בעלי ערבויות אישיות לנושים בעלי אינטרס מיוחד המהווים אסיפת סוג לכשעצמם, יש בה כדי להסביר הכיצד "מרשה לעצמו" בית המשפט לשלול את הזכויות העצמאיות האמורות לעיל – בכפוף להסכמת הנושים המעורבים בעניין.

בעבודה זו ניסיתי, בין השאר, להתחקות אחר ההסברים המשפטיים למציאת נקודת איזון ראויה בין האינטרס של הנושים בעלי הערבויות האישיות לחלט את ערבותם, לבין אינטרס החברה או הנושים האחרים לשקמה על מנת שניתן יהיה להשיב ל"נפגעים האחרים" את כספם. יש לזכור, כי מעשית, מרבית הערבים הינם מי שהיו בעלי עניין או נושאי משרה בחברה - להם אנו זקוקים לשם שיקומה, ואולם במצב דברים בו הערבים אינם מופטרים, ספק רב אם יהיה בידיהם רצון כדי לעזור בשיקום החברה.

לדאבוני, חילוקי הדיעות רבים בעניין זה, והדין המצוי הקיים, על סייגיו השונים, אינו נותן מענה ראוי לשאלת מאזן האינטרסים, ונראה שיש לשנותו, בהתאם לאמור לעיל.

ויודגש כי אי הודאות הקיימת באשר לאפשרותם של הנושים לפנות אל הערבים, עלולה ליצור מעין "מעגל קסמים", בו יסרבו נושים פוטנציאלים לגייס כספים עבור החברה, כנגד מתן בטוחות אישיות, מתוך חשש שבמקרה והחברה תתמוטט או תכנס להליכי הסדר יופטרו הערבים. חשש זה עלול לגרום לחוסר יציבות מסחרית, ולהיות בסופו של יום בעוכרה של החברה.

לסיכום, נראה כי על "מוסד" ההסדר בישראל לעבור כברת דרך נוספת וארוכה בטרם ניתן יהיה לקבוע כי יש בו כדי להקנות ביטחון לנושים או לחברות השונות.


איזכורים:-

1. למותר לציין, כי לענין זה חל שינוי בסעיף 350 לחוק החברות התשנ"ט 1999, באופן בו "חברים" הפכו ל"בעלי מניות".

2. להלן – "חוק הערבות"

3. ע"א 303/66, כונס הנכסים הרשמי (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב בפשיטת רגל ואח', פד"י ב(4), 368.

4. פקודת החברות [חא"י, כרך א', פרק כב, ע' 155] (בנוסחה הישן).

5. Re The Empire Mining Co. (1890), 62 L.T. 493: 44Ch.D. 402: 59 L.J.Ch.345:38 W.R.747` 2 Meg.191.

6. ראה הערה 3 לעיל, בעמ' 370.

7. שם, בעמ' 371.

8. שם.

9. ד"ר יחיאל בהט, "הסדרי הבראה", פרק 9, עמ' 198, עדכון 1, 1999, הוצאת בורסי.

10. ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י. נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח', פד"י מ"ד (1), 254.

11. שם, בעמ' 258.

12. שם, בעמ' 260.

13. ראה לעניין זה את האמור בפסה"ד האמריקאי – In Re Palisades on the Desplaines (1937) [3] AT 217

14. ראה הערה 3 לעיל.

15. ע"א (ת"א) 520/85, ע"א (ת"א) 537/85, החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ נ' עו"ד דניאל ש' הופר וערעור שכנגד, פס"מ התשמ"ז א' 302, 308.

16. לעניין זה ראה ע"א 786/70, בנימין כהן נ' גדעון אסייג, פ"ד כה (2), 517, 519.

17. ראה הערה 15, בעמ' 305.

18. ש. גינוסר, "חוק הערבות", פירוש לחוקי החוזים (בעריכת פרופ' טדסקי) (האוניברסיטה העברית 1979), עמ' 42.

19. ע"א 448/70, בנק הפועלים בע"מ נ' יוסף אריאלי ואח', פס"מ ע"ה 35, 37.

20. ראה הערה 15 לעיל, בעמ' 307.

21. ע"א 691/69, השותפות בש- רבסקי והחברה המרכזית לדוודים בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ו-30 אח', פד"י כה(1), עמ' 465.

22. פקודת החברות [חא"י, כרך א', פרק כב, ע' 155].

23. פ"ד מה (1), 529.

24. שם, בעמ' 535.

25. ראה לעניין זה האמור בפרק ב' לעבודה זו.

26. ראה הערה 15 לעיל.

27. ד"ר בהט, הסדרי הבראה בבית המשפט ומחוץ לבית המשפט, עדכון 1, בעמ' 200.

28. ראה לעניין זה ד"ר בהט, דיני הבראת חברות, הוצאת בורסי, נובמבר 1991, עמ' 297.

29. ראה הערה 10 לעיל.

30. לענין זה ראה גם דו"ח ועדת קורק Insolvency Law and Practice (The Cork Report) Cmm. 8558, Para 406.

32. ראה לענין זה פסה"ד בענין Soverign Life Assurance Co. v. Dodd [1982]2 Q.B. 573 at 583 (Lord Bowen).

33. תקדין עליון, כרך 99 (3), תשנ"ט/תש"ס – 1999, עמ' 1729.

34. לענין זה ראה גם א. פלמן וה. בר-מור, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, כרך ב', עמ' 995, הוצאת כרטא, תשנ"ד-1994.

35. ראה הערה 32 לעיל, בעמ' 1729.

36. ראה הערה 21 לעיל.

37. שם, בעמ', 473

38. ראה הערה 10 לעיל.

39. ת"א(י-ם) 68/86, כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ.

40. ראה הערה 28, לעיל, בעמ' 157.

41. ראה פסה"ד בעניין בנק לאומי נ' ד"ר י נאמן, הערה 10 שלעיל.

42. (1893), 69 l.t 268,276; 3 Ch. 385; 62 lj.Ch. 825; 42 W.R.4;9 T.L.R.581;37 Sol.Jo.648; 2 R.574.C.A

43. Gillman v. Continental Airlines and Continental Airlines Holdings, INC.203 F.3d; 2000 U.S.App Lexis 1263. Ct. Dec 176

44. שם, עמ' 16 לפסה"ד.

45. 769 F.2d 1426, 1432 (9th Cir. 1985)

46. 83 B.R.470, 486 (Bankr. S.D. Ohio 1988)

ח. ביבליוגרפיה

1. מאמרים:-

ד"ר בהט י., "כפיה על קבוצה מתנגדת בהסדר על-פי סעיף 233 לפקודת החברות" עיוני משפט י"ז (תשנ"ג-1992), 445.

הרטמן ונוימן, "סדר העדיפויות בין זכות המשכון ובין זכות העכבון", משפטים י' 535 (תש"מ).

עו"ד קנטור י., "נושים מובטחים – מול חברה קורסת וחברה בשיקום פתרון לדורות – והצורך בפתרון לשעה", רבעון לבנקאות (חוברת מס' 4 נובמבר 1990), 85.

2. ספרות:-

ד"ר בהט י., "דיני הבראת חברות", מהדורה שניה, הוצאת בורסי.

ד"ר בהט י., "חברות החוק החדש והדין", תשנ"ט 1999, הוצאת כרמל ספרות משפטית.

ד"ר י. בהט "הסדרי הבראה", (עידכון 1, 1999), הוצאת בורסי.

גינוסר ש., "חוק הערבות", פירוש לחוקי החוזים, (בעריכת פרופ' טדסקי) (האוניברסיטה העברית 1979).

עו"ד כהן י., "דיני חברות", הוצאת איריסים, מאי, 1994 .

פלמן א., בר-מור ה., "דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה", הוצאת כרטא, 1994.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, "דיני חברות חדשים לישראל", הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1989.

3. פסקי דין ישראליים

ע"א 303/66, כונס הנכסים הרשמי (כמפרק החברה סגטקס) נ' יצחק ורחל סגיב ואח', פד"י ב (4), 368.

ע"א 691/69, השותפות בש-רבסקי ואח' נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח', פד"י כה (1), 465, 474.

ע"א 786/70, בנימין כהן נ' גדעון אסייג, פ"ד כה (2), 517,519.

ע"א 448/70, בנק הפועלים בע"מ נ' יוסף אריאלי ואח', פס"מ ע"ה 35, 37.

ע"א 456/84, ורשבסקי, פריליך פירסומאים בע"מ ואח' נ' נופים מפעלים כלכליים ואח', פד"י לח (3), 471.

ע"א (ת"א) 520/85, החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ נ' עו"ד דניאל ש' הופר, פס"מ התשמ"ז א', 302.

ת.א. (י-ם) 68/86, כוכב השומרון בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ.

ע"א 332/88, רע"א 229/88, בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ד"ר י. נאמן, עו"ד במעמדו ככונס נכסים של כוכב השומרון בע"מ ואח', פד"י מ"ד (1), 254.

ע"א 543/89, רע"א 422/89, החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מה (1), 529.

ע"א 3225/99, שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ ואח', תקדין עליון, כרך 99 (3), תשנ"ט / תש"ס – 1999.

4. פסיקה זרה

אנגליה:-

Re The Empire Mining Co.: (1890), 62 L.T. 493; 44 ch. D 402: 59 L.J.Ch.345; 38 W.R.747; 2 Meg 191.

Re The English, Scottish and Australian Chartered Bank: (1893), 69 L.T.268,276 C.A.

Soverign Life Assurance Co. v. Dodd [1982]2 Q.B. 573.

ארה"ב:-

Gillman V. Continental Airlines and Continental Airlines Holdings Inc., 203 F.3d 203(US Court of Appeals for the 3rd Circuit, Lexis 1263. Ct. Dec 176.

In Re Palisades on the Desplaines (1937) [3] AT 217.

Underhill v. Royal 769 F.2d 1426, 1432 (9th Cir.1985)

Re Future Energy Corp. 83 B.R. 470, 486 (Bankr. S.D. Ohio 1988).

5. חקיקה

פקודת החברות [חא"י, כרך א', פרק כב', ע' 155].

פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג – 1983.

חוק החברות, תשנ"ט – 1999.

חוק הערבות, תשכ"ז – 1967.

חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973.

Bankruptcy Code 1978


כל המידע המוצג במאמרים הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.