האינטרנט כאמצעי תקשורת

                                          עו"ד שחר ולנר

"הפיכת המחשב ל"מרכז חיינו" בשנים האחרונות אינה אלא הפיכתו לאמצעי עזר "מרכזי" בחיינו. חרף היותו אמצעי משוכלל היוצר עניין רב וקידמה טכנולוגית בקרב אוכלוסיית העולם,יש העושים באמצעי זה,שימוש לרעה תוך ניצול ידע כזה או אחר בתחום.

מגמה זו הביאה לחקיקת חוקים עונשיים במדינות רבות בעולם, לשם צמצום התופעה. עקרונות דיני העונשין חלים גם על "עבירות מחשב", וכשם שליצירת עבירה נדרש קיומו של יסוד נפשי-mens rea (כביטוי לעיקרון האשמה) לצד התקיימותו של יסוד עובדתי-actus reus,כך נדרש הדבר ב"עבירת מחשב" " ( אסף קוסטיקה, היסוד הנפשי בעבירות מחשב )

בימ"ש השלום, בהחלטתה של כבוד השופטת דורית רייך-שפירא, קבע לאחרונה בהחלטה תקדימית, כי אתר אינטרנט הנו אמצעי תקשורת ככל כלי תקשורת אחר. החלטה זו, דנה בפרסום באינטרנט והשלכותיו בנוגע לחוק איסור לשון הרע. בק"פ 000145/00 הנ"ל, נדונה קובלנה בגין איסור לשון הרע, שהגיש השמאי שאול וייסמן נגד עיתון גלובס וכן נגד אתר האינטרנט של גלובס.

בפני בית המשפט טענו הנתבעים כי יש למחוק את חלק הקובלנה המתייחס לפרסום באתר האינטרנט, וזאת משום שאתר האינטרנט אינו מהווה "אמצעי תקשורת" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע ולפיכך הפרסום באתר אינו מהווה עבירה פלילית, כנטען.

השופטת רייך שפירא קבעה כי הגבלתו של איסור הפרסום רק לאמצעים המאוזכרים בחוק תוך התעלמות מחידושי הטכנולוגיה מהווה פירוש מצומצם שאינו ראוי, החוטא למטרותיו של המחוקק.

בית המשפט קבע, כי על אף שדרך הפרסום – פרסום באתר אינטרנט – כלומר באמצעות צג מחשב, אינה מוזכרת במפורש באף אחד מן החוקים הרלוונטים (חוק איסור לשון הרע ופקודת העיתונות), יש לקבלה כאמצעי פרסום ולהחיל עליו את המגבלות החלות על אמצעי תקשורת אחרים.

בנוגע לאחריותו של עורך העיתון המודפס כלפי הפרסום באתר, החליט ביהמ"ש כי בהתאם לקביעה שהפרסום באינטרנט אינו אלא דרך הפצה נוספת לפרסומו של העיתון המודפס, מתחייבת המסקנה שאם העורך אחראי לפרסום בעיתון "מידת אחריותו לפרסום באינטרנט זהה לאחריותו בכל דרך אחרת."

החלטה זו הרואה באתר אינטרנט אמצעי תקשורת לכל דבר ועניין, שונה במקצת מקביעה קודמת של בית המשפט העליון, מפיו של כבוד השופט מישאל חשין, כפי שבאה לידי ביטוי בתב"מ 16/2001 , ש"ס נ' ח"כ אופיר פינס, הדנה בעתירתה של תנועת ש"ס נגד חה"כ אופיר פינס, שביקש לנהל צ'אט עם גולשים באתר האינטרנט של עיתון מעריב ערב הבחירות. ש"ס עתרה לועדת הבחירות בבקשה שתוציא צו מניעה כנגד קיום הצ'אט, בטענה שיש בכך פגיעה בחוק הבחירות לכנסת (דרכי תעמולה), תשי"ט –1959 (להלן "חוק התעמולה"), האוסר על ניהול תעמולת בחירות במהלך 90 הימים שלפני הבחירות. בהחלטה זו , עשה בית המשפט העליון אבחנה בין אתר באינטרנט לבין אמצעי תקשורת אחרים.

השופט חשין, בשבתו כועדת הבחירות לכנסת, דן בשאלת מעמדו של אתר באינטרנט כאמצעי תקשורת ומכאן בשאלה האם נכון ראוי ולגטימי לעשות היקש מן הרדיו והטלוויזיה לאינטרנט והאם יש לקבוע הגבלות החלות על הרדיו והטלוויזיה גם על האינטרנט. בית המשפט קבע כי: "גם בבחינתה של תורת ההיקש נדע כי יש שוני של-ממש בין רשת האינטרנט לבין מדיום השידור ברדיו או בטלוויזיה. שוני השולל היקש מן הרדיו ומן הטלוויזיה לאינטרנט". השוני, לשיטתו של השופט חשין, נובע מן ההבדל בכמות הערוצים לעומת כמות האתרים באינטרנט, השוני במגוון, בשימושים ובעובדה שהאינטרנט נעדר כל רגולציה. השוני בין אתר אינטרנט לבין אמצעי תקשורת אחרים, מביא את השופט חשין למסקנה כי חוק התעמולה לא חל באופן ישיר על האינטרנט "ואת שנמנע המחוקק מעשות – בין שבמתכוון ובין שלא במתכוון – לא נשלים אנו". לפיכך קבע חשין כי השתתפות בצ'אט אינה מהווה עבירה על חוק התעמולה. לבסוף מוסיף חשין ומציין את שאלת התאמתו של כל קורפוס החוקים שאנו חיים על-פיהם לעידן האינטרנט והמידע ומציין ש"אין הצדק כי נמשיך ונחזיק בהסדרים שאפשר היו יפים לזמנם אך לא בהכרח מתאימים הם לימנו".

שתי ההחלטות האמורות, זו בעניין גלובס וזו בעניין מעריב , שונות במהותן משום ההבדל במדיה המוזכרת בחוקים הרלבנטיים בכל מקרה למול המדיה של הפרסום באינטרנט. בעוד שבעניין גלובס עסקינן במדיה של עיתון מודפס, שעל הפרסום בו חל חוק איסור לשון הרע, הרי שבעניין מעריב, עסקינן בחוק התעמולה, המתייחס למדיות של טלוויזיה ורדיו.

בנוסף, בעוד שבחוק איסור לשון הרע מאפשר המחוקק פרשנות מרחיבה באמצעות השימוש בביטוי "כל אמצעי אחר", הרי שבחוק התעמולה, מתייחס המחוקק באופן מצומצם רק לרדיו ולטלוויזיה.

הבדל נוסף בין המקרים האמורים, הינו האינטרסים שעמדו בפני בית המשפט בכל עניין. בעניין ניהול הצ'אט באתר מעריב עמדו אינטרסים כמו "חופש הביטוי" וה"דמוקרטיה" וכדבריו של השופט חשין: "יהיו אף מי שיאמרו כי זוהי הדמוקרטיה בגאונה: שכל יחיד יוכל לומר את דברו ולהשפיע על חברו ועל מי שאינו חברו."
ספק אם אכן זו הסיבה להבדל שבין ההחלטות, ואולם בהחלטה בעניין גלובס הלך בית המשפט צעד נוסף קדימה ובצע התאמה והקבלה בין לשונם של החוקים הישנים לבין המציאות בה הם פועלים כיום, קרי – העלאת מעמדו של האינטרנט ומשמעות הפרסום שבמדיה זו.

להחלטה זו חשיבות מיוחדת לאור העובדה כי ישנן גישות שעדיין לא הכירו בעוצמתו ומשמעותו של הפרסום באינטרנט. במיוחד נכונים הדברים שעה שפרסום כזה נעשה באתר פופולרי כאתר של עיתון גלובס או לחילופין אתר אנליסט און-ליין. כך היתה גישתו של השופט ד"ר עמירם בנימיני, בעניין מדינת ישראל נ' טל פודים , שדן בפרסום הודעות כוזבות בלוח ההודעות של אתר האינטרנט "אנליסט", בה יצא בית המשפט מנקודת הנחה מוטעה לפיה הציבור לא מסתמך על האינטנט כמקור מהימן וכדברי בית המשפט: "יש להביא בחשבון כי הנזק הנגרם מהודעות אנונימיות המופצות באינטרנט הוא מוגבל בהיקפו, מעצם טבעו, שכן סביר להניח שהמשקיע הסביר מתייחס להודעות אלו "בערבון מוגבל" ביותר. " אין ספק כי החלטתו זו של השופט ד"ר בנימיני בעניין פודים, מפחיתה את המשמעת הנדרש מהציבור על גבי פלטפורמת האינטרנט, ומציבה נורמה משפטית מקלה יחסית. לעניות דעתנו, הרי שמדיניות שיפוטית זו אינה ראויה, במיוחד שעה שעסקינן באתר כלכלי מכובד כמו אנליסט און-ליין, בו מבקרים גולשים רבים, הנסמכים על המידע המפורסם בו.

מדיניות שיפוטית זו, כפי שהובעה על ידי בית המשפט בעניין פודים, ככל הנראה לא היתה מקובלת על דעתו של בית המשפט בעניין גלובס, שראה במדית האינטרנט מקום פרסום זהה לפרסום בעיתון המודפס – ועל כך יש לברך.

 


כל המידע המוצג במאמרים הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.