אקו"ם נגד הבמאים

                                             עו"ד שחר ולנר

" במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה." כך קבעה שופטת בית המשפט המחוזי, יהודית שיצר, בהחלטתה התקדימית מיום 2.6.03.

להכרעה זו, נדרש בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שאקו"ם סירבה, יש לומר באופן תמוה, להכיר בזכויותיהם של במאי ישראל, כבעלי זכויות יוצרים ביצירה האור-קולית.

אקו"ם למען היוצרים - האומנם?

טענת אקו"ם תמוהה במיוחד לאור העבודה, שכל מי שנכנס לאתר הבית של אקו"ם לא יכול שלא להתפעל מהמטרות שחקקה לעצמה: הגנה על זכויות היוצרים, קידום מעמדם החוקי וגביית תמלוגים בעבור השימוש ביצירות וחלוקתם ליוצרים.

ואולם, בהליך המשפטי האמור, טענה אקו"ם כי: " עפ"י משפט מדינת ישראל אין לבמאים זכויות יוצרים".
אין ספק כי אקו"ם, ששמה לה כמטרה להגן על זכויותיהם של היוצרים, נדרשה לעזות מצח נדירה, שעה שטענה כי לבמאים אין זכויות יוצרים ביצירות האורקוליות, כל זאת בשעה שלכל בר דעת ברור כשמש כי הבמאי הוא לא רק יוצר, כי אם היוצר העיקרי (ביחד עם התסריטאי), של היצירה הקולנועית והטלוויזיונית.

השיקול הכלכלי של אקו"ם

עיקר המחלוקת, בין אקו"ם לבין תל"י - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלויזיה בישראל, מתייחס לחוק זכויות יוצרים ומבצעים (קלטות), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הקלטות). חוק הקלטות מעניק פיצוי לבעלי זכויות יוצרים על פגיעה הנגרמת להם משעתוק קלטות לשימוש פרטי, אותו מתיר החוק. סעיף 1 לחוק הקלטות הוסיף לפקודת זכויות יוצרים הסדר לפיו, הממשלה תעביר לחברות התמלוגים 5% ממחיר סך כל הקלטות שנמכרו בישראל לשימוש פרטי על מנת שתעביר את הפיצוי לבעלי זכויות היוצרים והמבצעים.

אקו"ם הוכרה כחברת תמלוגים המייצגת את בעלי זכויות היוצרים בישראל והיא צפויה לקבל מהממשלה את הפיצוי האמור. אולם, לאור סירובה להכיר במעמדם של במאי הקולנוע והטלויזיה כבעלי זכויות יוצרים, ביקשה תל"י מביהמ"ש סעד הצהרתי בדבר זכאותם של הבמאים לקבל חלק מכספים אלו.

בהליך דנן הוכיחה אקו"ם כי היא מוכנה לשמור על צביונה הערכי, כמגנת היוצרים וזכויותיהם, כל עוד הדבר משרת את האינטרס הכלכלי שלה. ואם אין הדבר כך, אקו"ם מוכנה לזנוח את צביונה הערכי תוך העלאת טיעונים משוללי יסוד משפטי ו/או עובדתי, שמטרתם אינה אחרת מאשר פגיעה גסה בזכויותיו של היוצר.

האם זכויות היוצרים של הבמאי מעוגנות בחוק?

אקו"ם התבססה בטענתה על כך שאין סעיף חוק המכיר בזכויות יוצרים של הבמאים.

השופטת יהודית שיצר קבעה, כי סעיף חוק זכויות היוצרים לא קובע בניסוחו הרחב הסדר שלילי המוציא את הבמאים מתחולתו. ההיפך הוא הנכון, תכליתו חוק זכות יוצרים היא לעודד התפתחות יצירתית מקורית ולהגן על היוצר מפני העתקות, ו" בוודאי לא נועדה להוציא מהסדרו הענקת זכויות למי שהשקיע מאמציו בחיבורה של יצירה שהיא ראויה להגנת החוק..".

ואכן סעיף 5 לחוק זכויות יוצרים, 1911, קובע כי:

" ...יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות-היוצרים בה "

למעשה בטענתה זו, ביקשה אקו"ם לפרש את החוק באופן שבו הבמאי אינו נחשב ל"מחברה" של היצירה האור-קולית, וזאת בהסתמכה על ההגדרה הכלכלית המופיעה בחוק – "מחברה".

למותר לציין, טענתה של אקו"ם עלולה יותר מכל לפגוע באקו"ם עצמה, ולשלול מניה וביה את התשתית שעליה היא נשענת בפעילותה. שהרי הגדרת החוק, שהסתפקה בניסוח כלכלי "מחברה של יצירה", לא הגדירה באופן מיוחד את המשורר, המלחין או המעבד (המאוגדים באקו"ם), כבעלי זכויות יוצרים ביצירה המוסיקלית, ומשכך יש וטענה שכזו עלולה לעלות בעתיד כנגד אקו"ם עצמה.

השאלה האם יצירה קולנועית ראויה ככזו להגנת החוק, נדונה על ידי בית המשפט בע"א 8393/96 מפעל הפיס ורשות השידור נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 588. שם קבע בית המשפט העליון כי: " יש הצדקה לראות יצירה קולנועית מקורית שלמה כ"יצירה דרמטית" העומדת בפני עצמה, כמשמעות המושג בסעיף 5 ד' לחוק"

המצב המשפטי בעולם

מדינת ישראל הינה המדינה המערבית האחרונה שהכירה בזכויות היוצרים של הבמאי ביצירה. ההכרה החלה בעקבות פעילות איגוד הבמאים בשיתוף עם מועצת הקולנוע, בראשות עו"ד אלי זהר, שלאחרונה שלח לגופים המשדרים את עמדת המועצה לפיה הבמאי הינו בעל זכויות יוצרים ביצירה האורקולית, והיא קיבלה אישור משפטי חד משמעי בהחלטת דנן.

לעומת המצב בישראל, זכויות היוצרים של הבמאי ביצירה האורקולית, מוכרות בכל מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה. באנגליה, שהשאירה לנו בירושה את פקודת זכויות היוצרים מ- 1911, תוקן זה מכבר החוק וקבע כי הבמאי הוא אחד ממחברי היצירה האורקולית.

ארה"ב

ב -Copyright Act משנת 1976 שונה המונח "all the writings of an author" למונח רחב יותר "works of authorship" זה האחרון נותר ללא הגדרה כדי שלא להגבילו ולאפשר התפרשות גדולה יותר שלו בהתאם להתפתחויות עתידיות. דוגמא להרחבה כזו של תפיסת "המחבר" וזאת לאור שינויים טכנולוגיים ניתן למצוא בפסה"ד שניתן בארה"ב בעניין National asso of Broadcasters, שעסק בבימוי של משחק פוטבול, ובמסגרתו נקבע כי:

" when a football game is being covered by four television cameras, with a director guiding the activities of the four cameramen and choosing which of their electronic images are sent to the public and in which order, there is little doubt that what the cameramen and the director are doing constitutes authorship "

באותו מקרה נקבע כי במאי שאחראי על הכוונת 4 מצלמות ובוחר מאיזה מהן להקרין לציבור זכאי לבעלות על יצירתו.

בהתייחסה לפסה"ד האמור, קבעה השופטת שיצר, ויש לומר בדין ובצדק, כי: " ניתן להסיק כי אם במאי האחראי להקרנת משחק כדורגל בו אין לו השפעה על השחקנים, התפתחות המשחק, התרחשויות בו ומשכו, זכאי לבעלות בזכות יוצרים על יצירתו. מקל וחומר שאין כל סיבה סבירה למנוע מבמאי סרט קולנוע שכוחו וטביעת אצבעו ניכרים בכל סצינה של הסרט, את הבעלות על זכות היוצרים של הסרט. "

הדירקטיבה של מועצת האיחוד האירופי מ- 1933, קבעה:

“The principal director of a cinematographic or audiovisual work shall be considered as its author or one of its authors. Member states shall be free to designate other co-authors”.

גם החוק הצרפתי על קניין רוחני מיולי 1992 סעיף 7- 113 קובע כי:

“Absent proof to the contrary, the following are presumed to be co-authors of an audiovisual work made in collaboration:
The author of the scenario; The author of the adaptation; The author of the dialogue;
The author of the musical compositions, with or without words, specially composed for the work; The Director.

בהחלטתה ממשיכה השופטת שיצר וסוקרת את המצב החקיקתי באיטליה, ספרד, פורטוגל, בלגיה ויוון, מדינות אשר בכולן מוכרת זכות היוצרים של הבמאי ביצירה.

זכות הקניין של היוצר – זכות יסוד

לזכותו הקניינית של היוצר ביצירתו יש לתת משקל מיוחד לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהעלה את הזכות הקניינית למעמד נורמטיבי של זכות יסוד, ואשר לאורו יש לפרש את דברי החקיקה השונים.

כך גם פסקה כב' השופטת דורנר ברע"א 6141/02 אקו"ם בע"מ, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל נ' תחנת השידור גלי צה"ל ואח':

" ליוצר זכות קניין ביצירתו, וזכות זו, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה, כידוע, זכות יסוד במשפטנו".

חוק הקלטות

דרישתה של אקו"ם שלא לכלול את הבמאים כבין בעלי זכויות היוצרים צורמת עוד יותר לאור העובדה שהמונח "קלטות" שבחוק, משמש כיום בעיקר להקלטת יצירות אורקוליות ולאו דווקא יצירות מוסיקליות.

ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות הובילו לכך שבעוד שקלטות הוידאו נשארו ההתקן העיקרי שעל גביו מבוצעות העתקות לשימוש פרטי, הרי שאת מקומה של קלטת השמע, תפסו קבצי מחשב הנטבעים ("נצרבים") על תקליטורים (סי.די.) וקבצי מחשב. על כן, מכיוון שרוב ההקלטות הביתיות של היצירות המוסיקליות של חברי אקו"ם נעשות על גבי התקנים שונים מ"קלטות" כהגדרתן בחוק, אין זה הוגן או הגיוני להעביר אליהם את הפיצוי שניתן בגין קניית קלטות ריקות.

לסיכום

פסק דינה של השופטת שיצר התחקה אחר תכליתו של חוק זכות יוצרים ושל ההסדר הקבוע בו. הרצון לעודד התפתחות יצירתית מקורית, נוכח ההעתקות המייתרות כל שימוש ביצירה המקורית ופוגעות בתמריציו של היוצר עוד קודם להליך חיבור היצירה, דורש הענקת תמריץ כלכלי ליוצרים, בדמות ההגנה על יצירות מקוריות מפני העתקות.

השופטת קבעה, בניגוד לטענתה של אקו"ם, כי הפרשנות הראויה והמתחייבת היא כי במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה ולכן הם זכאים להגנות שהחוק מעניק.

וכדברי בית המשפט: " אין אפשרות ליצור סרט ללא במאי וכמעט לא קיימים סרטים, אשר נוצרו ללא מישהו שביים אותם. לכן זכאי הבמאי להכרה בזכויותיו."

בשא 004636/03, אקו"ם בע"מ נגד תל"י ואח'
בשם המערערת עו"ד זליגסון, גבריאלי, לויט ושות', בשם המשיבים עו"ד טוני גרינמן