חוק עשיית עושר ולא במשפט כבסיס נורמטיבי להגנה על קניין רוחני

                                          עו"ד שחר ולנר

חשיבותו ההולכת וגוברת של הקניין הרוחני בעולם המסחר הביאה בשנים האחרונות את בתי המשפט להתאים את החקיקה הארכאית החולשת על התחום, אל המציאות המודרנית המעלה שאלות חדשות ודורשת פתרונות יצירתיים. בפרשת א.ש.י.ר. הידועה אימץ בית המשפט העליון את התפיסה לפיה ניתן להגן על קניין רוחני לא רק על ידי החוקים הספציפיים הנהוגים בתחום, כי אם באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט ודוקטרינת ההתעשרות הבלתי מוצדקת. בכך, פתח בית המשפט צוהר להגנות חדשות – שלא עלי ספר - על הקניין הרוחני ולמעשה, סלל את הדרך למתן פתרונות לבעיות שהחקיקה הייעודית אינה מכסה.

את יישומה של ההלכה והשלכותיה ניתן לבחון, בין היתר, בפסק הדין שניתן לאחרונה ע"י השופט גל בפרשת "קליק" נ' רו דן (בש"א 2343/03), אשר דן בעתירתה של יצרנית בגדי אופנה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבות להעתיק ולהפיץ דגמים המועתקים ממנה.

עובדות המקרה

קליק, חברה צרפתית המשווקת בגדי אופנה לנשים ברחבי העולם, גילתה כי רו-דן, אשר נהגה לרכוש את דגמי קליק הצרפתית ולשווקם בארץ, מעתיקה חלק מדגמיה ומוכרת אותם תחת מותג אחר במחיר נמוך משמעותית ממחיר הבגדים המיוצרים על-ידה. לאחר שפנייתה של קליק אל רן-דן להפסיק ולהעתיק את הדגמים הושבה ריקם, עתרה קליק לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה. את בקשתה לסעד המניעה ביססה קליק, לא על החקיקה המסורתית בענפי הקניין הרוחני (זכות יוצרים, מדגם, סימן מסחרי, גניבת עין - עוולה מסחרית או פטנט), כי אם על חוק עשיית עושר ולא במשפט.

כאשר לחוק אין מענה

דגמי קליק לא נרשמו כפטנט או כמדגם, ולכן אינם חוסים בצל הגנת פקודת הפטנטים והמדגמים. יתרה מכך לקליק לא עמדה הגנה לפי חוק זכויות יוצרים, אשר מוציא מכנפי הגנתו את המוצרים הראויים להירשם כפטנטים או כמדגמים ולא נרשמו כך.

בנוסף, לא היה מקום וקליק אף לא טענה להפרת סימן מסחר רשום, כמשמעותו בפקודת סימני מסחר, מאחר והמשיבה לא עשתה שימוש בשם המותג, ומאחר ולא קיים דמיון מטעה בין סימן המסחר הרשום של קליק  לבין הסימן שבו השתמשה המשיבה. בדומה, לא העלתה קליק טענת "גניבת עין" לפי חוק עוולות מסחריות. עוולה זו מתקיימת כאשר לנוכח המוניטין שצבר המוצר של התובע, גורמים מעשי הנתבע להטעיית הלקוחות לסבור שהם רוכשים את המוצר המקורי.

מהאמור עולה לכאורה כי הוראות החוק מתחום הקניין הרוחני אינן חלות על הסיטואציה האמורה בהחלטה נשוא רשימתנו. ואולם, יש לומר כי רק לכאורה הם פני הדברים. המוצר נשוא עניינו – בגד אופנה – ניתן להגנה באמצעות רישומו כמדגם, ומשלא נרשם כמדגם אין כביכול לבעליו הגנה מפני העתקתו.

ואולם בעניין זה, מתעוררת בעייתיות פרקטית לבר – משפטית הקשורה לחוסר הכדאיות ו/או היכולת לרשום מדגם. הבעייתיות בקרב מעצבי בגדים המבקשים להגן על קניינם הרוחני נדונה בעבר, בפסק דין תקדימי של בית המשפט המחוזי-  ת"א 1572/93 אנימה אופנה בע"מ נ' בלן – בו קבע השופט א' שטרוזמן כי חיוב היצרן לרשום מדגם על כל בגד מהווה תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה היות והאופנה משתנה ומתחדשת לעתים תכופות, עד שבמועד הרישום הוא כבר הופך לפחות רלוונטי. בעניין אנימה נקבע כי ניתן להגן על קניין רוחני גם באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט. הקניין נוצר במעשה ידיו של היוצר ולא ע"י רישומו. אמנם, הרישום מקנה ליוצר את הגנת החוק כלפי כולי עלמא, אולם, בעל הקנין זכאי להגנה על קנינו גם אם לא נרשם על פי אחד מדיני הקניין הרוחני השונים.

עמדה זו אומצה בבית המשפט העליון בפרשת א.ש.י.ר, אשר הוסיף תנאי לקיומה של עילת עשיית העושר ולא במשפט - "יסוד נוסף". היקפו של יסוד נוסף זה, היווה את סלע המחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון: בעוד שהשופט אנגלרד דרש הפרת חוזה או דין כדי שתתקיים העילה, הסתפק הנשיא ברק בהפרת עקרון תום הלב האובייקטיבי, כדוגמת תחרות בלתי הוגנת, כדי שיתקיים היסוד הנוסף.

בין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני הקניין הרוחני

דיני הקניין הרוחני אוצרים בתוכם את האיזון העדין בין האינטרסים המתחרים שכוללים את הרצון לעודד את היוצר ליצור ולפתח יצירות חדשות כדי שהציבור יוכל ליהנות מהן, וזאת באמצעות הענקת מונופול המאפשר ליוצר ליהנות מפירות יצירתו מחד, מול אינטרס הציבור לתחרות חופשית וחופש עיסוק מאידך. כדי למנוע את הפרת שיווי המשקל העדין עם כניסתם של דיני עשיית העושר תחת מטריית ההגנות של היוצר, יש לעמוד על התכליות וההבדלים בין דיני הקניין הרוחני אל מול דיני עשיית העושר ולא במשפט.

בפרשת קליק, תיאר השופט גל את ההבדלים העיקריים בין הדינים, כשההבדל המרכזי עליו עמד השופט הנו היותה של עילת עשיית עושר ולא במשפט בעלת אופי מסחרי. כך, בניגוד לדיני זכויות היוצרים, לפיהם גם העתקה לצורך אישי ולא מסחרי מהווה הפרת זכויות, הרי שבעילת עשיית עושר יש משמעות קריטית לאופייה המסחרי של פעולת ההעתקה. מכאן נובעים הבדלים נוספים: בדיני זכויות יוצרים מספיק גם אקט יחיד של העתקה ואילו בדיני עשיית העושר, יש חשיבות למספר האקטים כשיקול לקיומה של העילה. בדומה, לשיקולי אשמה ותום לב יש חשיבות יתרה בבחינת קיומה של עילת עשיית העושר, בעוד שבדיני זכויות היוצרים תום לבו של הפוגע בזכות אינו פוטר אותו בד"כ מאחריות בגין הפרתה. גם תקופת ההגנה על הקניין הרוחני משתנה לפי הדין המגן עליה: כשמדובר בזכויות יוצרים, קובע השופט, תקופת ההגנה תהא ארוכה בעליל מאשר הגנה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

מצד שני, קיימים גם קווי דמיון בין דינים אלו בתכליתם להגן על הקניין הרוחני. זכות היוצרים מקנה ליוצר הגנה על קניינו מפני נטילתו של אחר. בדומה, דיני עשיית העושר באים להגן מפני נטילה בלתי צודקת והשבתה לבעליה. כמו כן, אינטרס הציבור, אשר דורש רמה מסוימת של תרומה חברתית לשם קיום ההגנה, מתבטא בדיני עשיית העושר ובזכויות היוצרים, בכך שלא תוקנה הגנה מקום שאין מקוריות ביצירה או כשיש מספר דרכים מצומצם להעביר את הרעיון המגולם ביצירה.

סעד זמני מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

הסעד בגין העילה של עשיית עושר ולא במשפט אינו מוגבל לחיוב בהשבה בלבד, וכפי שנקבע בפרשת א.ש.י.ר, ניתן להעניק במסגרתה גם סעד של מניעה. עם זאת, יש לבחון את השפעת ההבדלים בין הדינים המגנים על הקניין הרוחני, בהחלטה האם להעניק את הסעד הזמני או לא.

בפרשת א.ש.י.ר. קבע הנשיא ברק כי "איזון, הנערך בגדר עיצובה של זכות קניין רוחני סטטוטורית המעניקה זכות קניין ליוצר ביצירתו, שונה מהותית מאיזון הנערך בגדרם של הדינים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין, שאינם מעניקים מונופול ושיעדם הוא מניעת התעשרות שלא כדין".

השיקולים העיקריים בשאלת ההגנה על הקניין הרוחני באמצעות סעד זמני, כפי שתוארו ע"י הנשיא ברק התחלקו לשתי קבוצות עיקריות:

  1. שיקולים הנוגעים לאינטרס המוגן – ככל שמדובר במוצר שהושקע יותר מאמץ בפיתוחו וככל שמדובר במוצר מקורי וחדשני יותר, יטה בית המשפט להעניק את הסעד הזמני.
  2. שיקולים הנוגעים לתהליך החיקוי – ככל שהיקף החיקוי גבוה יותר, הנעשה באופן שיטתי ולא חד פעמי, תתבסס עוצמתה של ההפרה באופן שיוביל למתן הסעד הזמני. בדומה, מידת המודעות של המתחרה לקיום התוצר לגביו מתבקשת ההגנה, יהווה אינדיקציה מסוימת לקיומו של "היסוד הנוסף" הדרוש בדיני עשיית העושר לשם מתן ההגנה.

השופט גל, בפרשת קליק, בחן את השיקולים למתן צו מניעה לשם הגנה על קניין רוחני, תוך יישום העקרונות של דיני עשיית עושר:

  • קיומה של זכות לכאורה – אם צו מניעה זמני "רגיל" מצריך לשכנע בסיכויי ההצלחה של התביעה ברמה של קיום זכות לכאורה, הרי כשסעד זה בא להגן על קניין רוחני מכוח דיני עשיית עושר, עשויה מידת ההוכחה הדרושה להיות גבוהה מהרגיל, לאור הפגיעה האפשרית בחופש העיסוק והגבלת התחרות הכרוכה בכך.
  • חיוניות הסעד – סעד זמני מחייב התערבות פרלימינארית של בית המשפט בסטטוס קיים. כאשר עסקינן בהעתקת קניין רוחני, הפגיעה שהפעולה נגדה מבוקש הצו, עשויה להיות בלתי הפיכה ולכן, ניתן למצוא על פי רוב הצדקה להתערבותו של בית המשפט אף אם טרם נתבררה התביעה לגופה.

עשיית הצדק

התרופה לצרתה של קליק, אשר דגמיה המקוריים לא חסו תחת איזו מההגנות הקבועות בחוקים המגנים על הקניין הרוחני, נמצאה בדמות דיני עשיית העושר ולא במשפט. אולם, הגנה זו לא תקום לתובע הגנה מכוח דיני ההתעשרות אם יכל הוא לרשום את זכותו בהתאם לדיני הקניין הרוחני, אם הדרישה לרישום אינה סבירה – כמו במקרה דנן, כשמדובר במאות פריטים עונתיים.

בניתוחו המעמיק והמקיף של השופט גל בעניין קליק, הושם דגש על הצורך בבדיקת הנסיבות של כל מקרה לגופו, ולו בכדי. כפי שציינו לעיל, הבעיה ברישום המדגם לגבי מוצרים מסוימים, הינה בעיה פרקטית ולא משפטית. בהתאם לכך ציין השופט גל בהתייחסו לפס"ד א.ש.י.ר כי "לו היה מדובר בבגד יחיד בעל מאפיינים ידועים, המשמש לעונות רבות, ניתן היה להגביל את הזכות לגביו ברישום מדגם, אולם הדבר בהחלט בלתי סביר לגבי סדרה של מאות סוגי בגדים שמעצבים יושבים ומתכננים באופן עונתי, לפרק זמן קצר יחסית".

לדעתנו, ההכרעות השיפוטיות שנתקבלו בפסה"ד שאוזכרו לעיל, חשובות ביותר לא רק לתחום הקניין הרוחני כי אם למדיניות השיפוטית בכלל, ולפיה שומה על בית המשפט לעשות צדק, ובמסגרת מלאכתו זו, לאתר את הדין שיעניק מזור ותרופה לבעל הזכות.


אזהרה!

כל המידע המוצג במאמרים הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.